חיפוש
תייר מקומי/ אלעד ארנון
הולֵך בּסִמטאות הזמָן
הכביש מתפָּתל בין חומותַייך
לצומֶת דרַכִים של קדוּשָה
צלָעות אָרָזִים חָבוּיים בּבִּטנֶך
כּאן נוכַח המלך באָרמונו
לִבנות בָּית לאָדונו
כּתָלַייך חָרוּשים בצָלקות
גורדֵי שֶחָקִים לתוך האָדַמַה
מה לִי ולָך שָלֶם?
אָני דור המוּלטימדיה
ואָת שושָנַת המֵקורות
אָברֵך מבַקש
"בּוא תָנִיח תפִילִין"
ומחוּץ לחומָה הכבִישִים סואָנִים
גָם אָת כמו כּוּלָן
הָפַכת מטרופולִין
ליָד המָשֶבִּיר מָאַהַל מחָאַה
אָנִי מָחריש,
מָגבִּיר צעָדיי
ממַהר לעָבודָה.
"בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" (ברכות יז',ב).
רבי חנינא בן דוסא היה תנא מן הדור הראשון. מתורתו נשתמרו בגמרא ובמשנה אמרות המייחסות חשיבות רבה ליחסים שבין אדם לחברו ומדגישות את חשיבות המעשה על פני הלימוד. רבי חנינא גר בעיר ערב, ולמד עם רבן יוחנן בן זכאי שגר אף הוא באותה העיר. בגמרא מופיע חנינא בן דוסא בעיקר בהקשרים ניסיים: בתפילתו היה האל מרפא את החולים, ברכתו גרמה לקורות עץ קצרות מדי של אישה עניה להספיק לבניית בית שלם ולחומץ בו הודלקו נרות השבת של בתו להפוך לשמן.
בכמה אגדות מוזכר עוניו של חנינא בן דוסא. חנינא בן דוסא ואשתו מובאים כדוגמה לבני אדם שיקבלו שכר על מעשיהם רק בעולם הבא. עוניו של חנינא בן דוסא מוזכר גם בהקשר החברתי, מלבד ההקשר התאולוגי: הוא ואשתו העמידו פנים כאילו יש להם מה לאכול כדי לא לקבל צדקה מידי אנשים אחרים.
נאמר שאחרי מותו לא היו עוד אנשי מעשה, והכוונה יכולה להיות אנשים שעושים מעשים טובים ברמה כזו או אנשים שעושים מעשי ניסים. מצאצאיו היה רבי סעדיה גאון.
(ויקפדיה).
אדם אחד שכח תרנגולות בפתח ביתו, ומצאתן אשתו של רבי חנינא בן דוסא. אמר לה: אל תאכלי מביציהן! טיפלה אשת רבי חנינא בתרנגולות והרבו ביצים ואפרוחים עד שנתמלא הבית תרנגולים, והיו מצערים ומטרידים את בני הבית; מכרם רבי חנינא וקנה בדמיהם עזים, וגידלן ושמרן ולא נהנה מהם. כמה שנים אחרי אותו מעשה, שמע אדם עובר על ביתו ואומר לחברו: כאן הנחתי התרנגולין שלי. נתן לו רבי חנינא את כל הצאן שגידל באו ואמרו לו: העזים שאתה מגדל משחיתות שדותינו. אמר להם: אם מפסידות הן יאכלון דובים ואם לאו - כל אחת תביא בערב דוב בקרניה. לערב חזרו העזים וכל אחת הביאה דוב בקרניה.
מסתירים היו רבי חנינא ואשתו דלותם מעיני הבריות וסובלים חרפת רעב, ובלבד שלא יצטרכו למתנות בשר ודם. לעתים קרובות לא הייתה להם פת לשבת. מה עשתה אשתו של אותו צדיק? עמדה והסיקה את התנור הריק בערב שבת והעלתה עשן רב, כדי שיחשבו שכניהם, שהם אופים לחם הרבה לשבת. פעם נכנסה שכנתה, ואשת רבי חנינא נסתרה שלא יתגלה קלונה. נעשה נס, והתמלא התנור לחמים, עד שקראה שכנתה: בואי, רדי את הלחם שלא ישרף .
מעשה שקצרה רוחה של אשת רבי חנינא במחסור וברעב ואמרה לבעלה: עד מתי נצטער כל כך? בקש רחמים עלינו! ביקש רחמים ויצאה כמין פיסת יד ונתנה להם רגל של שולחן זהב. ראתה בחלומה כל הצדיקים מסובים לעתיד לבוא על שולחן של שלוש רגלים והיא ובעלה על שולחן של שתי רגלים. למחרת אמרה לו, וביקש רחמים, ויצאה יד ונטלה את רגל הזהב. מוסיפה הגמרא ואומרת, כי הנס השני, של נטילת הזהב, גדול מן הראשון של נתינתו.
(תענית כה, א).
מעשה ברבי חנינא בן דוסא, שראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים. אמר: הכול מעלין לירושלים נדרים ונדבות, אני איני מעלה דבר! מה עשה? יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת. שבבה וסיתתה ומרקה ואמר: הרי עלי להעלותה לירושלים. זימן לו הקב"ה חמישה מלאכים בדמות בני אדם. אמרו לו: אנו מעלין לאבנך לירושלם, ובלבד שתתן אצבעך עמנו. נתן אצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים
(קהלת רבה).
ושוב מעשה בערב שבת בין השמשות, שראה את בתו עצובה. אמר לה: מדוע נעצבת? אמרה לו: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת. אמר לה: בתי, מה איכפת לך? מי שאמר לשמן ויידלק, הוא יאמר לחומץ ויידלק. והיה אותו חומץ דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה.
(תענית כה, א).
מעשה בחמורו של ר' חנינא בן דוסא שגנבוהו לסטים, והניחו לפניו תבן ושעורים ולא היה אוכל (משום שלא היו מעושרים). אמרו הלסטים: למה אנו מניחים אותו שימות ויבאיש לנו את החצר? עמדו והוציאוהו והיה מהלך עד שהגיע אצל ר' חנינא בן דוסא.
(אבות דרבי נתן, ח).