חיפוש
תייר מקומי/ אלעד ארנון
הולֵך בּסִמטאות הזמָן
הכביש מתפָּתל בין חומותַייך
לצומֶת דרַכִים של קדוּשָה
צלָעות אָרָזִים חָבוּיים בּבִּטנֶך
כּאן נוכַח המלך באָרמונו
לִבנות בָּית לאָדונו
כּתָלַייך חָרוּשים בצָלקות
גורדֵי שֶחָקִים לתוך האָדַמַה
מה לִי ולָך שָלֶם?
אָני דור המוּלטימדיה
ואָת שושָנַת המֵקורות
אָברֵך מבַקש
"בּוא תָנִיח תפִילִין"
ומחוּץ לחומָה הכבִישִים סואָנִים
גָם אָת כמו כּוּלָן
הָפַכת מטרופולִין
ליָד המָשֶבִּיר מָאַהַל מחָאַה
אָנִי מָחריש,
מָגבִּיר צעָדיי
ממַהר לעָבודָה.
אסתר ט
א וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם. ב נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא-עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי-נָפַל פַּחְדָּם עַל-כָּל-הָעַמִּים. ג וְכָל-שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת-הַיְּהוּדִים כִּי-נָפַל פַּחַד-מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם. ד כִּי-גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל-הַמְּדִינוֹת כִּי-הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל. ה וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל-אֹיְבֵיהֶם מַכַּת-חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם. ו וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת {ר}
אִישׁ. {ס} ז וְאֵת {ר}
פַּרְשַׁנְדָּתָא {ס} וְאֵת {ר}
דַּלְפוֹן {ס} וְאֵת {ר}
אַסְפָּתָא. {ס} ח וְאֵת {ר}
פּוֹרָתָא {ס} וְאֵת {ר}
אֲדַלְיָא {ס} וְאֵת {ר}
אֲרִידָתָא. {ס} ט וְאֵת {ר}
פַּרְמַשְׁתָּא {ס} וְאֵת {ר}
אֲרִיסַי {ס} וְאֵת {ר}
אֲרִידַי {ס} וְאֵת {ר}
וַיְזָתָא. {ס} י עֲשֶׂרֶת {ר}
בְּנֵי הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת-יָדָם. יא בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. יב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וּמַה-שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ. יג וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם-מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן יִתְלוּ עַל-הָעֵץ. יד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן תָּלוּ. טו וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים (הַיְּהוּדִים) אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת-יָדָם. טז וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל-נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת-יָדָם. יז בְּיוֹם-שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה. יח והיהודיים (וְהַיְּהוּדִים) אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה. יט עַל-כֵּן הַיְּהוּדִים הפרוזים (הַפְּרָזִים) הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ. כ וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים. כא לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל-שָׁנָה וְשָׁנָה. כב כַּיָּמִים אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. כג וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר-הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר-כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם. כד כִּי הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל-הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל-הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם. כה וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם-הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר-חָשַׁב עַל-הַיְּהוּדִים עַל-רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָיו עַל-הָעֵץ. כו עַל-כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל-שֵׁם הַפּוּר עַל-כֵּן עַל-כָּל-דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וּמָה-רָאוּ עַל-כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם. כז קִיְּמוּ וקבל (וְקִבְּלוּ) הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל-זַרְעָם וְעַל כָּל-הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל-שָׁנָה וְשָׁנָה. כח וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל-דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם. {ס} כט וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת-אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת-כָּל-תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית. ל וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים אֶל-שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת. לא לְקַיֵּם אֶת-יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל-נַפְשָׁם וְעַל-זַרְעָם דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם. לב וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר. {ס}
ועכשיו ת'כלס...
חז"ל מונים ארבע מצוות החלות בפורים:
קריאת מגילת אסתר בליל החג ובבוקרו, כחלק מפרסום הנס, והודאה על ההצלה. גם נשים מחויבות בקריאת המגילה, משום שגם הן ניצלו בנס הפורים, והנס נעשה על ידי אישה.
סעודת פורים - משתה ושמחה. כנאמר במגילה, ימי פורים נקבעו להיות "ימי משתה ושמחה". בתלמוד (מסכת מגילה) נקבע שבפורים חייב אדם לאכול סעודה ביומו של החג ולשתות בה יין; נקבע כי על אדם להשתכר "עד דלא ידע בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'". דעות שונות נאמרו בשאלת מידת חיוב ההשתכרות, ויש אף פוסקים אשר סברו כי מצווה זו נדחתה מהלכה. יש הטוענים שהמצווה בתוקף אך אין צורך להגיע לשכרות מלאה אלא מספיק להתבסם עד להגעה לשינה ובעת שנתו אינו מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. (המאירי).
משלוח מנות איש לרעהו. מלשון הכתוב במגילת אסתר "משלוח מנות איש לרעהו" כאשר המילה "מנות" בלשון רבים, והמילה "רעהו" בלשון יחיד, למדו חז"ל שעל כל אדם לשלוח לפחות שתי מנות, לפחות לאיש אחד.
מתנות לאביונים. לפי ההלכה יש לתת לשני אביונים, שתי מתנות, או סכום כסף שאפשר לקנות בו דברי אכילה זמינים. הרמב"ם מציין כי "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו".
מנהגי פורים (או, החלק הבאמת שווה של החג...):
בעת קריאת המגילה, כאשר נקרא שמו של המן מרעישים המתפללים ברעשנים או בכלים אחרים כדי לקיים באופן סמלי את מחיית זכר עמלק, אשר לפי המסורת המן הוא מזרעו.
לבישת מסכות ותחפושות, מנהג שהחל בימי הביניים בוונציה, כנראה בהשפעת הקרנבלים המקומיים. בהלכה, אחת ההתייחסות הקדומות למסכות מובאת ברמ"א, אשר בו המסכות שמותרות מכונות "לבישת פרצופים".
נוהגים לחלק לילדים דמי כיס הידועים בשם דמי פורים או מעות פורים.
אכילת "אוזני המן", שהן עוגיות משולשות, ממולאות בפרג או במילוי אחר.
הצגות מיוחדות ליום, לרוב על אירועי המגילה, הקרויות "פורים שפיל". בישיבות נהוג למנות מבין התלמידים את "רב פורים", שבין היתר דורש דרשה פסבדו-תורנית מצחיקה המובילה לאווירה מבודחת.
מנהג אחר לבטא את שמחת החג הוא לערוך "שוק פורים" בסגנון של יריד צבעוני ומהנה.
השבת שלפני פורים קרויה "שבת זכור", משום שקוראים בה בתורה את פרשת זכור שנזכרת בה מצוות מחיית זכר עמלק (סוף פרשת כי תצא), שלפי המסורת היה המן מזרעו.
יום י"ג באדר, ערב פורים, הוא תענית אסתר (כאשר פורים חל במוצאי שבת, מוקדמת התענית ליום חמישי י"א באדר).
בתקופת היישוב ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל היה נהוג לקיים בפורים מצעד חגיגי ברחובות הערים בשם עדליידע. תהלוכת פורים הראשונה נערכה בתל אביב בפורים תרע"ב (1912).
מתוך ויקיפדיה
קצת הגות...
"האדם עורג למציאות חלופית לזו שבה הוא חי. באמצעים שונים ובאירועים שונים כמו קרנבלים, פסטיבלים, הצגות, פולחנים ומסיבות חברתיות, הוא ממציא כלים לחיות ולחוות מציאות חלופית זו. המסכה היא אחד הכלים, שבעזרתם מצליח האדם לחוות באופן המהיר ביותר מציאות חלופית או את הפנים האחרות של זהותו הוא. בפולחנים ובקרנבלים מתירה החברה לאדם, לפחות פעם בשנה, להשתמש בזהויות אחרות, גם כשהן הפוכות, מוזרות, מאיימות, חתרניות, שדיות, מרושעות, שטניות, וכל זאת, בעיקר באמצעות השימוש במסכה...
המסכה מציגה, אם כך, שתי גישות שונות לזהותו של האדם. גישה אחת, מניחה קיומה של אישיות בסיסית מרכזית, שהמסכה – החומרית, או המטאפורית – מכסה עליה באירועים שונים, מסתירה אותה, ואף מרמה את הבריות בהציגה את עצמה כאישיות האמיתית. הפסיכולוג קארל גוסטב יונג, למשל, השתמש במונח "פרסונה" כדי להדגיש את הצורה בה אנשים מתאימים את עצמם לסדר חברתי מסוים, בעודם מסתירים את המיוחד והאינטימי שבהם.
גישה שנייה אינה מניחה קיומה של אישיות מרכזית. לפי גישה זו, כל גילוי של האדם הוא זהות אמיתית אחרת. כל חיינו הם גילוי זה או אחר של זהויותינו והמסכה מציגה את ריבוי הזהויות . גישה זו מזכירה את הנחות היסוד של הבודהיזם אשר שולל את מושג העצמיות. למזרח אין בלעדיות על תיאור זה של האדם. גם המערב גדוש בתורות פילוסופיות, פסיכולוגיות ואנתרופולוגיות הטוענות להעדר עצמיות או מתארות את האדם כבעל מספר רב של "עצמי".
המסכה מאפשרת לאדם לעבור מטמורפוזה. באמצעות הריקוד ואמצעים פולחניים אחרים, הנעשים תוך לבישת המסכה, הוא שומט את זהותו היומיומית, החברתית, המוכרת, המגבילה אותו כל כך בחוקיה ובהרגליה ומפליג, או עף (כך האמונה השמאנית) אל מחוזות קיום שונים לחלוטין: עולם הרוחות, השדים, החיות, האויבים והאלים. באמצעות המסכה הופך האדם לאחד היצורים השוכנים במחוזות אלה ובכך הוא משיג שליטה עליהם. למעשה חווה האדם מציאות מורכבת יותר בזמן לבישת המסכה, הוא משיג זהות כפולה: זהותו שלו ושל הדמות אותה מייצגת המסכה.
יעקב רז, מסע אחרhttp://www.masa.co.il/popup/print.php?ctype_id=1&cid=2725)
פרופסור יעקב רז (נולד בשנת 1944 בתל אביב) הוא חוקר תרבות יפן והמזרח הרחוק, מתרגם וסופר ישראלי. רז שימש כראש החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב.
והרבה כיף...
בוונציה, עיר המגלמת בחזותה תפאורה הולמת לתחפושות ולמשחקי פיתוי, מצאה המסכה את מקומה הטבעי. היא העניקה להמוני העם הזדמנות לבלות בלי רגש של אפלייה. ייחודן של המסכות - שנוצרו כאן כבר בראשית ימי הביניים והיום הן תעשייה משגשגת - היה בכך שהן העניקו אנונימיות מוחלטת למי שעטה אותן על פניו. כך יכול היה בן מלך להפוך לפשוט-עם, ולו למספר ימים, אחת העם הפכה לנסיכה לרגע, ואצילים יכלו להתערבב אלה באלה ולהתחכך בהמון מבלי שזהותם תיחשף. שלא לדבר על כך שכל המאהבים למיניהם יכלו לפגוש את בנות זוגן מבלי להיתפס.
המסכות, פריט חובה לכל מתחפש מתחיל, עשויות מעיסת נייר, אותה מייבשים העוסקים במלאכה, צובעים אותה כיד הדמיון הטובה עליהם ומצפים בציפוי מיוחד. מלבד יופי קיטשי מרהיב, ונציה מציעה למבקרים בה גם חנויות מעניינות, ביניהן כאלה המתמחות במסכות בלבד. ניתן לסייר בחנויות אלו, להתרשם מהמראות ולהרגיש כמו אליסה בארץ הפלאות. הקרנבל מאפשר לאדם הצצה לתוך מציאות אחרת מזו שבה הוא חי ולחוות מציאות חלופית אליה הוא עורג. בקרנבלים, כמו בפולחנים, מאפשרת החברה לפרט להשתמש בזהויות אחרות, חלקן מוזרות, מאיימות, שדיות או מרושעות. מסכות ידועות במיוחד מהקומדיה דל ארטה: הקפיטן, החייל הפחדן; קולומבינה, משרתת הגבירה; פירו, המאהב החושני; פנטלונה, הליצן בעל הגינונים; ועוד...
קרנבל המסכות המקורי של ונציה התגבש לפני מאות שנים, בימי הביניים המאוחרים. האיזכור הראשון לאלמנט המרכזי שמאפיין קרנבל כזה נמצא בצו רשמי של עיריית ונציה משנת 1268, צו המטיל איסור חמור על מתחפשים-מתחזים להשתתף במשחק ה-Eggs, מונח תיאטרלי-טכני במקורו, שבא לתאר פעילות בתבנית קבועה וחוזרת. פרנסי העיר ידעו היטב למה הם מוציאים את הצו, שכן השימוש במסכה יצר פתח להתנהגות מתירנית וסוררת, שאינה הולמת את הרוח השמרנית והמכובדת של העיר האימפריאלית, שרק כמה עשרות שנים קודם לכן הובילה את מסע הצלב הרביעי לעבר קונסטנטינופול.
במשך השנים התפתחו יחסים מורכבים ואמביוולנטיים בין רשויות השלטון הוונציאניות לבין ההמון העיקש, שבאופן בלתי מתפשר שימר ושיכלל את דפוסי החגיגות, עד שהביא אותם לרמות מרתקות של חילופי זהויות וטשטוש גבולות מסגרתי.
בשנת 1608 החל השינוי שעתיד היה להקנות לעצמו אחיזה איתנה. מועצת העשרה מטילת המורא, הגוף השיפוטי החזק של אימפריית הדוג'ים הימית, תיקנה תקנה שאסרה על חבישת מסכה במשך כל ימות השנה (סכנה חמורה למוסר ולסדר הציבורי). פרק הזמן היחיד שבו הותר לעטות אותה, וגם באופן מבוקר, היה בתקופת הקרנבל עצמו ובאירועים ומשתאות חגיגיים ורשמיים. מאז זרמו מים רבים בין 117 האיים הקטנים שמרכיבים את ונציה והחוקים המשיכו להתכופף לנוכח הלחץ מהרחוב.
מתוך: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2867968,00.html
אבל עזבו אתכם מחו"ל – אצלנו הרבה יותר נחמד...
בפורים 1912 נערכה תהלוכת התחפושות הראשונה בתל אביב שהתפתחה לימים לאירוע פורים המפורסם של העיר – לעדלאידע. הרעיון והביצוע היה של המורה לציור בגימנסיה הרצליה, אברהם אייזנשטיין (אלדמע). התחפושות היו על פי נושאים מהמגילה, התנ"ך, ההיסטוריה היהודית ומהווי החיים בארץ. התהלוכה יצאה מהגימנסיה וצעדה עד מסילת הברזל ברחוב הרצל.
ראש ועד השכונה, מאיר דיזנגוף, החליט להפוך תהלוכות אלה לאירוע פורים קבוע. השם נקבע עדלאידע בשנת 1932 על פי הצעתו של ש"י עגנון, המבוססת על הפסוק ממגילת אסתר האומר כי צריך אדם לשתות בפורים "עד דלא ידע" כלומר: "עד שלא ידע להבדיל בין ארור המן לבין ברוך מרדכי".
אברהם אלדמע ארגן את העדלאידע עם "חברה טראסק", חבורת צעירים שנהגו לצעוד ולשיר בחוצות תל אביב, ואף לעשות מעשי קונדס. המתחרה של החברה טראסק היה ברוך אגדתי, שערך גם הוא נשפיות פורים, בהן נהג לבחור את מלכת אסתר. אלא שנשפיו היו מעונבים, מפוארים ויקרים, אם כי בשנות השלושים ארגן גם נשפים עממיים לפועלים.
בסוף שנות ה-20 נבחרה ועדה מיוחדת בה ישבו אמנים, סופרים, אדריכלים ואנשי תיאטרון, "על מנת לשוות לתהלוכות העדלידע תוכן היסטורי ורמה אמנותית ראויים". בין הנושאים שנבחרו ע"י הוועדה: התיישבות, בנייה, חקלאות, עדות ,עלייה ואפילו התגברות האנטישמיות באירופה. לא נעדרו גם נושאים פוליטיים, כגון המנדט הבריטי בארון קבורה ב-1926, מחאה נגד השלטון הנאצי בגרמניה ב-1934 והמיצג "חתונת בן גוריון וז'בוטינסקי" בעדלידע האחרונה שנערכה ב-1935. במסגרת אירועי הפורים קושטו בתי העיר וכלי הרכב בפרחים, שטיחים ודגלים והותקנה תאורה צבעונית. בראש התהלוכה עמדה בשנות ה-20 מלכת אסתר ובשנות ה-30 רכב בראשה מאיר דיזנגוף. הצועדים תודרכו ע"י הבמאי משה הלוי והמוסיקאי מנשה רבינא. במקומות מרכזיים בעיר הוצבו שערים עליהם צוירו נושאים מהמגילה ע"י ציירים כמו נחום גוטמן וראובן רובין.
החוגים הדתיים לא ראו בעין יפה את נשפי הפורים ובעיקר את טכס בחירת מלכת אסתר. והפעילו לחץ כבד על דיזנגוף לבטלם. ב-1936 נכנעה לבסוף העירייה ובטלה את "קרניבלי הפורים". בשנות החמישים והששים חודשה מסורת העדלאידות.
מתוך: http://tel-aviv.millenium.org.il/NR/exeres/3E2C7352-5F83-4CD1-9F5C-9E0F49113BC2,frameless.htm
מקור השם
בתחילה נקראה התהלוכה בשם "קרנבל". בשנת תרצ"ב (1932) הוכרז על תחרות למתן שם קבוע לתהלוכה. מתוך כ-300 הצעות שהוגשו נבחרה הצעתו של הסופר י"ד ברקוביץ להעניק לתהלוכה את השם "עדלאידע", על פי דברי רבא בתלמוד הבבלי:
"מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"
מסכת מגילה, דף ז' עמוד ב
בתרגום מארמית: חייב אדם להתבשם בפורים עד שלא ידע (להבחין) בין ארור המן לברוך מרדכי.
בין המציעים האחרים אפשר למנות את ביאליק, שהציע את המילה "פּוּרָה"; את טשרניחובסקי, שהציע את המילה "אסתורת", ואת אברהם שלונסקי, שהציע את המילה "צהלולה".
מתוך ויקיפדיה
חג שמח!