מדרש פיוט - שגיב אלבז

אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר/ ר' שמעיה קוסון (צפון אפריקה, המאה ה- 16)

אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר

שִׂימוּ לֵב עַל הַנְּשָׁמָה לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה
וְאוֹרָהּ כְּאוֹר הַחַמָּה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר בֹּקֶר

מִכִּסֵּא כָבוֹד חֻצָּבָה לָגוּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה
לְהַצִילָהּ מִלֶּהָבָה וּלְהָאִירָהּ לִפְנוֹת בֹּקֶר

עוּרוּ נָא כִּי בְכָל לַיְלָה נִשְׁמַתְכֶם עוֹלָה לְמַעְלָה
לָתֵת דִּין חֶשְׁבּוֹן מִפְעָלָהּ לְיוֹצֵר עֶרֶב וָבֹקֶר

יִמְצָאוּהָ מְטֻנֶפֶת בַּעֲוֹנוֹת וּבְתוֹסֶפֶת
כְּמוֹ שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת תָּמִיד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר

נוסחים נוספים:
יִמְצָאוּהָ מְחֻדֶּשֶׁת [מְקֻדֶשֶׁת] [יִמְצָאָהּ מְקֻשֶׁטֶת]
בְּזָכִיוֹת וּבְתוֹסֶפֶת [בְּמִצְוֹת וּבְתוֹסֶפֶת/בְּטַלִית וְטוֹטֶפֶת]
כְּמוֹ כַּלָּה מְקֻשֶׁטֶת תָּמִיד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר


הַנֶּאֱמָן בְּפִקְדוֹנוֹ יַחֲזִירֶנָּה לוֹ כִּרְצוֹנוֹ
אִישׁ לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר

שלשת הבתים הבאים מקובלים במסורת בבל:
קוּמוּ כִּי [לֹא] זֹאת הַמְּנוּחָה מִדַּת רַחֲמִים מְתוּחָה
שׁוּבוּ כִּי יָדוֹ פְתוּחָה לְכָל מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר

וְשֵׁנָה אַל תֶּאֱהָבוּ לְהַקְדִישׁ לָאֵל אֱהָבוּ
הָבוּ לַה' הָבוּ כָּבוֹד וְהָיָה הַבֹּקֶר

סָלּוּהָ כְּמוֹ עֲרֵמִים [עֲרוּמִים] נֶפֶשׁ בְּהֵמוֹת נִרְדָּמִים
יַעַן לְמִשְׁטַח חֲרָמִים לְסֵדֶר עוֹלַת הַבֹּקֶר

וְהַחֲיוּ הָעֲנִיָּה יְחִידָה תַמָּה וּנְקִיָּה
וַאֲשֶר נַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה אֵיךְ יִזְכֶּה לְאוֹר הַבֹּקֶר

נֹעַם ד' לַחֲזוֹת נִזְכֶּה וּבַשָּׁנָה הַזֹּאת
בִּשְׂמָחוֹת תַּחַת רְגָזוֹת בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר

מדרש פיוט - 'אודה לא-ל לבב חוקר' / רבי שמעיה קוסון -מאת: שגיב אלבז

בבוקר בבוקר, עם עלות עמוד השחר, כשצינה נעימה מקררת את הגוף ומפיחה בו תחושה של רעננות וצחות, לאחר שהטל שירד בלילה שטף את העולם מתלאות האתמול, זורח גם אורה של הנשמה. בשעה זו, מודים הבריות לא-ל, מודים לריבון כל המעשים, לאדון כל הנשמות, על שהחזיר נשמתם אל קרבם לאחר שנטלה כבכל לילה. בשעה זו נאמר פיוט מצמרר זה "אודה לאל לבב חוקר".

כשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים
בשעה מוקדמת זו, על פי המסורת, נשמתנו חוזרת מגנזי מרומים. אורה של הנשמה, הבוהק כאבני החושן, לשם שבו ואחלמה , והמאיר שבעתיים מאורו של בוקר הממשמש ובא מאיר באותו האור של הגאולה, באותו האור שיהיה לעתיד לבוא .
הנשמה שהתה עם היושב בכסא הכבוד, פרשה בפניו את כל מעללי האיש ומפעליו אשר פעל ביום הקודם. וכעת, לאחר ישיבתה בבית ה' עם חוקר לב וכליות היא שבה. היא שבה לארץ ערבה הרעבה ומצפה למים, היא שבה חדשה ומקושטת, שבה יפה ומעוטרת ככלה בקידושה, שבה כרצון הא-ל, אשר נטלה מאיתנו והשיבה לנו. ועל כך אנו מודים לו.
הפייטן, ר' שמעיה קוסון , מבקש מאיתנו, מכל אחד ואחת להבחין בתופעה המדהימה הזו, במסלולה של הנשמה. הוא דורש מאיתנו לשים לב על הנשמה. אולי, מבקש מאיתנו ר' שמעיה, לא רק להבחין (לשים לב 'אל') אלא גם לשים לב 'על', - להחיות, להכניס חיות, להכניס לב לתוך הנשמה ולראות אותה כישות חיה פועלת ופועמת, כפי שהוא עצמו עשה בפיוט. נשמתנו משיבה לנו את החיות, היא מעוררת אותנו, לחיים, לשים לב אל מעשינו. ואנו נשיב לה ונחייה אותה. נחייה את הנשמה. נשים לב על נשמתנו. נשים לב על חיינו.

אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ; בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ-בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת-הַכְּרָמִים--כַּרְמִי שֶׁלִּי, לֹא נָטָרְתִּי
המלבי"ם מפרש את שיר השירים כדו שיח בין הנשמה האלוהית, לבין החוצב אותה בכיסא הכבוד, הקדוש ברוך הוא. הנשמה הינה מקור הרוח והיא כלואה בין כותלי הגוף והחומר, שרה שיר געגוע לא-ל, משתוקקת לחזור אל אהובה. כעת אני שחורה, מוכתמת ממגבלות העולם הזה, ומאילוצי הגוף, אך נאווה אני, צחה וברה בפנימיותי. שזפתני השמש, כי שמוני נוטרה על הכרמים, המלבי"ם רואה בכרמים, מטאפורה לתכלית, מטרה. הנשמה אולצה לשמור על מטרות ותכליות לא לה, יעדי העולם הזה ולא יעדי הנצח והרוח.

הן מהפיוט והן מדברי המלבי"ם עולה תהייה בדבר הפרדוקס של נפיחת הנשמה בגוף, ישנה תחושה של סיזיפיות, נקודה לא יציבה שלעולם לא תבוא לכדי איזון. נשמה וגוף, רוח וחומר, כיצד ידורו בכפיפה אחת? נשמה כלואה ונאבקת בתוך גוף שלעולם לא יביא אותה לסיפוקה?

צמאה נפשי לאלוקים לא-ל חי
אך יש פה גם דבר נוסף, קיומה של הנשמה המגיעה ממקום אחר, נשגב וגדול, בתוך החיים היומיומיים שלנו, מנציחה בנו את תחושת הצימאון, ההשתוקקות לא-ל חי. הנשמה, בת המלך , מזכירה לנו שיש לנו לאן לשאוף, מציבה לנו באופן תמידי רף גבוה יותר, מעוררת אותנו להשיג ולעלות, להתקדם, להגיע אל המלך, שאת לבבנו הוא חוקר, ולדבוק בו. על תחושת הצימאון האינסופית הזו, התחושה שיש תמיד לאן לעלות לשאוף ולהתקדם היא התחושה עליה אנו מודים לא-ל. תודה לא-ל חוקר לב וכליות על הנשמה הטהורה שיצר ונפח בנו. אודה לא-ל לבב חוקר.


מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך

1. מגד ירחים לחודש חשוון, הרב אברהם יצחק הכהן קוק
2. חלק מאבני החושן, עפ"י שמות לט יב
3. עפ"י ישעיהו פרק ל, פסוק כו
4. מגדולי תלמידיו של רש"י ומחכמיה הבולטים של צרפת בסוף המאה האחת – עשרה. שמו חתום בראשי הבתים בשיר
5. שיר השירים, פרק א, פסוק ו
6. רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל (1809 - 1879)
7. תהלים פרק מב', פסוק ג'
8. עפ"י הרמח"ל במסילת ישרים, אשר ממשיל את יחסי הגוף עם הנשמה כיחסי כפרי ובת מלך ועיין שם.
   

   ---