מדרש פיוט - דניאל טופז

"אל נורא עלילה" – ר' משה אבן עזרא
ספרד – מאה 11

אֵל נוֹרָא עֲלִילָה אֵל נוֹרָא עֲלִילָה
הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה


מְתֵי מִסְפָּר קְרוּאִים לְךָ עַיִן נוֹשְׂאִים
וּמְסַלְּדִים בְּחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה


שׁוֹפְכִים לְךָ נַפְשָׁם מְחֵה פִּשְׁעָם וְכַחְשַׁם
וְהַמְצִיאֵם מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה


הֱיֵה לָהֶם לְסִתְרָה וְהַצִילֵם מִמְּאֵרָה
וְחָתְמֵם לְהוֹד וּלְגִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה


חוֹן אוֹתָם וְרַחֵם וְכָל לוֹחֵץ וְלוֹחֵם
עֲשֵׂה בָּהֶם פְּלִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה


זְכֹר צִדְקַת אֲבִיהֶם וְחַדֵּשׁ אֶת יְמֵיהֶם
כְּקֶדֶם וּתְחִלָּה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה


קְרָא נָּא שְׁנַת רָצוֹן וְהָשֵׁב שְׁאָר הַצֹּאן
לְאָהֳלִיבָה וְאָהֳלָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה


תִּזְכּוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת הַבָּנִים וְהָאָבוֹת
בְּדִיצָה וּבְצָהֳלָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה


מִיכָאֵל שַׂר יִשְׂרָאֵל אֵלִיָּהוּ וְגַבְרִיאֵל
בַּשְּׂרוּ נָא הַגְּאֻלָּה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה


מדרש פיוט- "אל נורא עלילה" – דניאל טופז
הפיוט אל נורא עלילה לר' משה אבן עזרא, חובר במאה האחת עשרה לספירה ונאמר בבתי הכנסת הספרדיים לפני תפילת הנעילה של יום הכיפורים. שעה בה הצום כבר התיש את הגוף. עומדים כולם, פותחים את היכל הקודש וקוראים בקול גדול: "אל נורא עלילה המצא לנו מחילה".

תפילת הנעילה היא התפילה החמישית של יום הכיפורים, ויש שיאמרו אף החשובה ביותר ביום זה. התפילה, כשמה כן היא, נועלת ומסכמת יום שלם של חשבון נפש והרהורים אודות מעשנו. יש בה מעין "צ'אנס אחרון", פתח אחרון למתפלל לבקש על נפשו. מול מוצא אחרון זה נעמדים המתפללים ללא כל כבוד עצמי, נושאים עין בחילה- בפחד ושופכים את נפשם. הם נעמדים תוך מודעות עצמית למצבם הקשה, מכנים את עצמם "מתי מספר"- כינוי, בהקשרו המקראי נאמר כמעט תמיד כתיאור שלילי על עם ישראל, אך כאן נראה שהם מרגישים שאין להם מה להתייפות בדברים לא להם.

הפיוט "אל נורא עלילה", בנוי כולו בשני קטבים: מול האל "נורא העלילה" (המעשים), עומדים אנו "מתי המספר" (מעטים). סומכים על צדקת אבותינו, ושופכים את נפשנו תוך כדי ביטול העצמיות. המתפללים נמצאים בשפל הכי נמוך עד כדי שאין הם פונים בשם צדקותיהם עצמם, אלא בשם צדקות אבותם.
הפיוט פותח בגוף ראשון: "המצא לנו מחילה", אך מיד לאחר הבית הראשון עובר הפיוט לדבר בגוף שלישי רבים: "שופכים לך נפשם/ מחה פשעם וכחשם". המעבר בין הגופים איננו לחינם, ישנה כאן אמירה מפורשת שעל מנת להיגאל לא על עצמך עליך לבקש, אלא על אחיך בני עמך.
מול פיוט זה, בבתי הכנסת של אחינו בני עדות אשכנז, מתפללים בשעת הנעילה: "פתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה יום". כשהיום פונה, השמש מתחילה לשקוע ויום הכיפורים מגיע אל סיומו מבקשים את "פתיחת השער" דווקא ולא את נעילתו. יש כאן מן ההגיון, שכן אנו רוצים לסיים את יום הכיפורים עם תחושה של פתיחת שער חדש ובשורות טובות, ולאו דווקא עם נעילה וסתימת גולל.
נשאלת השאלה, אם כן, מדוע בוחר ר' משה אבן עזרא לחבר פיוט חתום כל-כך, סגור כל-כך?
תשובה לשאלה זו תמצא רק לאחר קריאה צמודה של הפיוט, בה נראה שישנו מעבר בבתים האחרונים לדיבור על עתיד, תקוות חדשות: "וחדש את ימיהם", "קרא נא שנת רצון", "בשרו נא הגאולה".

למעשה, גם ר' משה אבן עזרא אינו נועל לגמרי, אינו חותם לגמרי את הפתח. הנעילה שלו היא הפתיחה בעצם. ייתכן כי הוא נסמך על רעיון חז"לי המובא בתלמוד הבבלי במסכת ברכות (דף יב, עמוד א), שם נאמר כי "הכל הולך אחר החיתום". רוצה לומר, החיתום, הליטוש האחרון, הוא המקנה לדברים את צורתם האמיתית. דרך סגירה זו היא המעידה על אופן פתיחת הדרך החדשה. סיום מוצלח של האחד הינו כבר פתיחה מוצלחת של האחר. בעצם הסגירה מגולמת הפתיחה החדשה והשאיפה לעתיד טוב יותר.
מי ייתן ונתבשר בגאולה בשעת הנעילה.