שני קרני

מהו חזון?
1. נבואה, מראה נבואי.
2. שאיפה, אידאל, משאת נפש.
3. מעוף, ראיה מקיפה, ראיה שמעבר להווה המיידי.
4. תמונה שאדם רואה בחלומו, בדמיונו, בעיני רוחו.
                                                                                                                             (מילון ספיר)


איך ומה מחליטים מהו חזון?

משה רבנו

א וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ--כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. ב וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ--מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל. ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה--אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה. ד וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה--וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ה וַיֹּאמֶר, אַל-תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ--כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא. ו וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב; וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו. ח וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ--אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. ט וְעַתָּה, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; וְגַם-רָאִיתִי, אֶת-הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, לֹחֲצִים אֹתָם. י וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. יב וַיֹּאמֶר, כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה. יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. טו וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. טז לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, לֵאמֹר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. יז וָאֹמַר, אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם, אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי--אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ. יח וְשָׁמְעוּ, לְקֹלֶךָ; וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ, וְעַתָּה נֵלְכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ. יט וַאֲנִי יָדַעְתִּי--כִּי לֹא-יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַהֲלֹךְ: וְלֹא, בְּיָד חֲזָקָה. כ וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם, בְּכֹל נִפְלְאֹתַי, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ; וְאַחֲרֵי-כֵן, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם. כא וְנָתַתִּי אֶת-חֵן הָעָם-הַזֶּה, בְּעֵינֵי מִצְרָיִם; וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן, לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. כב וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת; וְשַׂמְתֶּם, עַל-בְּנֵיכֶם וְעַל-בְּנֹתֵיכֶם, וְנִצַּלְתֶּם, אֶת-מִצְרָיִם.
א וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי: כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה. ב וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה, מזה (מַה-זֶּה) בְיָדֶךָ; וַיֹּאמֶר, מַטֶּה. ג וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה, וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ; וַיָּנָס מֹשֶׁה, מִפָּנָיו. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, שְׁלַח יָדְךָ, וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ, וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ. ה לְמַעַן יַאֲמִינוּ, כִּי-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה לוֹ עוֹד, הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ, בְּחֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. ז וַיֹּאמֶר, הָשֵׁב יָדְךָ אֶל-חֵיקֶךָ, וַיָּשֶׁב יָדוֹ, אֶל-חֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ, מֵחֵיקוֹ, וְהִנֵּה-שָׁבָה, כִּבְשָׂרוֹ. ח וְהָיָה, אִם-לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ, וְלֹא יִשְׁמְעוּ, לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן--וְהֶאֱמִינוּ, לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. ט וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה, וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ--וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר, וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה; וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאֹר, וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת. י וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי. יא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר--הֲלֹא אָנֹכִי, יְהוָה. יב וְעַתָּה, לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר. יג וַיֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח. יד וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי--יָדַעְתִּי, כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא; וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. טו וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו, וְשַׂמְתָּ אֶת-הַדְּבָרִים בְּפִיו; וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. טז וְדִבֶּר-הוּא לְךָ, אֶל-הָעָם; וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים. יז וְאֶת-הַמַּטֶּה הַזֶּה, תִּקַּח בְּיָדֶךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-בּוֹ, אֶת-הָאֹתֹת. {פ} 
                                                                                                         (ספר שמות, פרקים ג' – ד')


הלל הזקן
הלל, הנקרא בתואר הכבוד "זקן" בשל היותו חבר במועצת הזקנים ונשיא הסנהדרין, היה ללא ספק אחת הדמויות המגונות והמשפיעות ביותר בזמן הבית השני. הלל קיבל את ראשית תורתו בבבל, ונחשב כבר שם לתלמיד חכם. בבואו לארץ ישראל קיבל תורה מפי שני חכמי הדור: שמעיה ואבטליון.
נראה שהם עצמם הכירו בגדולתו, אך ספק אם גם אחרים באותה תקופה הכירו בכך.
... עלייתו של הלל למעמד הרשמי של ראש הסנהדרין לא היתה אלא קביעה פורמאלית, למה שכבר היה מכח אישיותו – הגדול והבולט בין חכמי הדור. אמנם דבר זה אינו מפורש , שכן ידיעותינו על מעמדו של הלל ועל תורתו של לפני מינויו לראשות הסנהדרין, כמו גם ידיעותינו על חכמים אחרים באותם הדורות הן מועטות ביותר.
עם זאת, מן המעט שאנו יודעים על חכמי אותם דורות ותורתם, נראה כי הלל עצמו היה מייסדו, ועל כל פנים מפתחו, של כיוון חדש בדרך הלימוד. הלל היה זה שפיתח את כללי מדרש ההלכה ואף השתמש בהם בצורה עקרונית ועקבית כדי לברר ולפתור בעיות בהלכה. אמנם היה קיים מדרש הלכה גם לפני הלל, אך לא היה זה מדרש שיטתי וכללי.
אולם יותר מאשר ביצירתה והגדרתה של תפיסה חדשה בלימוד התורה, ניכר רושמו של הלל בכך שהביא בדרכים שונות לשינויים מרחיקי לכת בחיים הציבוריים של עם ישראל. דומה, כי המעמד המיוחד שזכו לו צאצאיו של הלל הזקן, כנשיאי ישראל למעלה מארבע מאות שנה נבע מן המעמד המיוחד שיצר הלל עבור משרת נשיא הסנהדרין.
תקופתו של הלל, שהיתה מקבילה ברובה לתקופתו של הורדוס, לא היתה קלה מבחינת ההשתלבות בחיי הציבור וההשפעה עליו. בו בזמן שהמלך הפסיק לבטא בשלמות את הרצון היהודי והפך בהדרגה לכעין שליט זר, נסבל פחות או יותר,ובו בזמן שהכהן הגדול הפך לפונקציונר דתי בלבד, הצליח הלל ליצור עבור נשיא הסנהדרין עמדה ציבורית מיוחדת שנחשבה כמעמד הבכיר בעם ישראל. ניתן לומר שהיתה זו חזרה אל התפקיד והמעמד של משה רבנו, כאשר המנהיג התורני הוא גם מנהיגו העליון של העם, כמעט לכל עניין. אותה אריכות ימים מופלגת כשל משה רבינו – מאה ועשרים שנה. אריכות ימים המעידה על היקף פעולתם של אישים אלה, שכל אחד מהם, בעולמו ובתקופתו, הוא עמוד התווך של בניין העולם היהודי, שדרכם עוברת המסורת היהודית ומקבלת דמות חדשה שיש לה משמעות לא רק לשעתה, אלא גם לדורות.
מאמריו המרובים של הלל בפרקי אבות, שנעשו, כל אחד בתחום אחר, לאבני יסוד בתפיסת היהדות, מבטאים בצירופם את המורכבות של אישיותו והשקפת עולמו: מצד אחד, דבקותו הפשוטה במצוות. ומצד אחר, את רוחב ראייתו הכוללת עולם שלם שבו נושאים נמדדים לפי סופם ושבו ההשתנות שבדברים היא חלק מן המציאות שלהם. הוא רואה את אחרית הדברים, את השכר ואת העונש, הוא רואה למה שאיפות מסוימות עשויות להביא, מה הם הסייגים ומה הן ההגדרות. כל אלה מהווים חלק בתפיסת עולם שלמה, של אדם שאינו צריך לבטא את הדברים תמיד, בחריפות ובמפורש, משום שהם קיימים ברקע, בתוך המציאות שהיא גם מציאות חייו. 
                                                                                                    (עדין שטיינזלץ, אישים בתלמוד)

ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור
(15 בינואר 1929 - 4 באפריל 1968), כומר בפטיסטי אפרו-אמריקאי, לוחם למען זכויות האדם של השחורים בארצות הברית וזוכה פרס נובל לשלום. מגדולי הדוגלים במאבק לא אלים
בתקופה בה חי, למרות החוקה האמריקאית הקוראת בין היתר להעניק זכויות שוות לכל אזרחי ארצות הברית ללא קשר לדת, גזע ומין, עדיין היו נהוגים בארצות הברית חוקים אשר קיפחו את זכויותיהם של השחורים. מדיניות זו נקראה מדיניות ההפרדה שבה מתקנים ציבוריים כמו ברזי מים, ספסלים ציבוריים ועוד היו שמורים ל"לבנים" בלבד. בנוסף נותני שירות פרטיים כמו מסעדות, אוטובוסים וכולי לא היו חייבים לשרת "שחורים". אך האפלייה הבוטה ביותר הייתה במדיניות ההפרדה בבתי הספר הציבוריים.
בנוסף להפליה זו, הייתה הפליה כנגד שחורים (ומיעוטים נוספים, כמו יהודים, או ציבורים אחרים כמו נשים), גם במקומות העבודה, בכל הקשור לקבלה לעבודה, שכר, או קידום מקצועי. צבע עורו של אדם, המדינה ממנה היגר ודתו היו עילה למניעת כניסתו לאוניברסיטאות, חוגים, מקצועות, פירמות או משרות ציבוריות. הפליה זו נוצרה גם בגלל תנאים חברתיים-כלכליים (כמו השכלה ירודה יותר, ועוני גדול יותר בקרב מיעוטים). הפליה זו הייתה לעתים רשמית (כמו אוניברסיטאות ללבנים פרוטסטנטים בלבד) ולעתים בלתי רשמית (מוסכמה לפיה מי שמועסק בדרגי הניהול הוא פרוטסטנטי ולבן). בנוסף, הייתה הפליה במקומות המגורים - שכונות מגורים רבות היו שכונות ללבנים בלבד, כאשר אם שחורים היו עוברים לגור בשכונה זו, הם היו עלולים להתקל בגילויי אלימות, שריפת הבית או רצח.
במדינות הדרום, שחורים אף נתלו או נשרפו על ידי הקו קלוקס קלאן. במקרים רבים אלימות כנגד שחורים קיבלה עידוד, חצי קריצה או התעלמות מצד שופטים, מחוקקים ובעיקר המשטרה המקומית. ואילו במקרים אחרים, היו משפטים מוטים כנגד שחורים שהואשמו בעברות כמו אונס או רצח על סמך ראיות מפוברקות, כאשר ההרשעות ניתנות על ידי חבר מושבעים לבן. חלק מהמשפטים הללו קיבלו תהודה רבה והיו לבימות של מאבק ציבורי לזיכוי הנאשמים, כאשר במשך השנים המקומות בהן התנהל המשפט הפכו לשם גנאי.
יש לי חלום" (אנגלית: "I have a dream") ) הינו ביטוי המפתח בנאום מפורסם של מרטין לותר קינג, הנאום המזוהה יותר מכל עם מאבקם של השחורים בארצות הברית לשוויון זכויות ואחד הנאומים המפורסמים ביותר בהיסטוריה.
מרטין לותר קינג נשא את הנאום על מדרגות אנדרטת לינקולן בעיר וושינגטון בארצות הברית, במהלך "המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות" שנערך ב-28 באוגוסט 1963.
בנאום מתאר מרטין לותר קינג את תקוותו לעתיד בו יחיו לבנים ושחורים יחדיו זה לצד זה.


הפסקה המפורסמת ביותר בנאום היא:
יש לי חלום שיום אחד תקום אומה זאת ותגשים את משמעותה האמיתית של סיסמתה: "אנו רואים אמיתות אלה כמובנות מאליהן: שכל בני האדם נבראו שווים". יש לי חלום שיום אחד על גבעותיה האדומות של ג'ורג'יה, יוכלו בניהם של עבדים לשעבר ובניהם של בעלי עבדים לשעבר להתיישב יחדיו לשולחן האחווה. יש לי חלום שיום אחד אפילו מדינת מיסיסיפי, מדינת המדבר, המזיעה תחת חום אי הצדק והדיכוי, תהפוך לנווה מדבר של חופש ושל צדק. יש לי חלום שארבעת ילדיי יחיו יום אחד באומה בה הם לא ישפטו על פי צבע עורם אלא על פי טיב אישיותם." 
                                                                                                                               (ויקיפדיה)


מה החזון שלך?