אלי ברקת  - מנכ"ל ממזרח שמש, המרכז למנהיגות יהודית חברתית


אירוח הוא מצב מוזר ומביך, במיוחד אירוח של זרים. אנומליה. היקלעות לתוך חוקי משחק ויחסי כוח שאינם ברורים לך. "תרגיש בבית" המתבקש, שרק מאשרר את תחושת הזרות. במיוחד אם נקלעת לעיר זרה, בערב שבת, בלי "סידור", והמפלט היחיד הוא בית הכנסת המקומי. מבוכה. מהצד השני, "אורח לרגע, רואה כל פגע". כניסה של אדם זר למגרש ה"ביתי" יכולה לערער את המוסכמות, לטלטל את הבית. מבוכה. מה קורה אם ה"אורח" מפסיק להתארח ובאמת "מרגיש בבית"? מה המחויבות של ה"אורח"? מה המחויבות של "בעל הבית"? מהם כללי המשחק? היכן נקודת האיזון העדינה ביחסי הכוח?

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ.
בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ - כְּדֵי שֶׁיִּבְצַע בְּעַיִן יָפָה. וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ - כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ בַּעַל הַבַּיִת.
רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי מבהיר את המצב האנומלי וקובע כללים ברורים: בעל הבית בוצע את הלחם. הוא מתחיל בארוחה ומחלק את האוכל - לא אוכלים "בּוּפֶה". החשש הוא שהאורח יתבייש לקחת לעצמו, לכן בעל הבית מגיש לו, ובעין יפה. כיום אנחנו שומרים על המנהג היפה הזה, כשבעל הבית בוצע את הלחם ומחלק חתיכה קטנה - "ברכה" לכל המסובים, אבל ה"אורגינל" הוא - בעין יפה. והאורח - מה? גם לאורח מחויבות. בתמורה לאירוח ב"עין יפה" עליו לברך את בעל הבית:
מַאי מְבָרֵךְ? -
יְהִי רָצוֹן, שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ בַּעַל הַבַּיִת בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא יִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא (תלמוד בבל, ברכות מו, ע"א).

מהי ברכת האורח? שלא יבוש בעל הבית. הרי אני כאורח עומד ומתבייש בפניך. יהי רצון שלא תעמוד במצב שלי. האם אתה בעל הבית, ביישת אותי? - אני מאשר שלא ביישת אותי, ומאחל לך שלא תבוש, לא רק בעולם הזה, אלא גם בעולם שבו לא אוכל להעמיד פנים שלא ביישת אותי.
במבט ראשון, נראה שהאורח הוא הפגיע יותר והוא הזקוק יותר לכללים, שיגנו עליו. אבל במבט שני, נראה שדווקא המארח נמצא בסיטואציה יותר רגישה, כי אם הוא יבייש את האורח שלו, הוא עלול גם להיפגע בעולם הזה, וגם להיחשף בקלונו בעולם הבא. בצורה פרדוקסאלית, דווקא המארח, שנראה כמי שנמצא בעמדת כוח, מוצא את עצמו בעמדה נחותה יותר וחסרת ביטחון. האורח עלול להיות מבויש, והמארח עשוי לאבד את עולם הבא שלו.
כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא (תלמוד בבלי, פסחים פו ע"ב). 
במצב העדין הזה, בו המארח עלול להפסיד את שני העולמות, על האורח להישמע לכללים ברורים - בעל הבית הוא בעל הבית. הוא קובע. הוא מעצב. כשהוא מבקש ממך לברך אותו - תברך אותו. רק בדבר אחד אסור לך להישמע לו. אסור לאורח "לצאת בחוץ". אסור לאורח להישמע למארח שלא ממלא את תפקידו כמארח ומסלק אותו. האחריות שלו היא שלא יצא נעלב, שלא יבויש.
שמעתי אומרים - חוץ מצא, חוץ ממצא. חוץ מברכת "מוציא לחם מן הארץ", שזה תפקיד המארח - בעל הבית בוצע. אל תיקח מבעל הבית את התפקיד שלו, גם אם הוא מוותר עליו.

ברכת האורח של רבי ינאי
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יַנַּאי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְשֻׁפָּע בְּיוֹתֵר.
מהו אותו שפע שאותו אדם היה משופע בו? אם זהו שפע הניכר מחיצוניותו של אותו אדם - כמו בגדיו. האם רבי ינאי רואה איש עשיר? האם רבי ינאי רואה תלמיד חכם? אם זהו שפע פנימי, האם רבי ינאי בטוח שהוא רואה נכון? הרי תמיד עומד הספק אולי לא ראיתי נכון - אולי אותו אדם לא כזה משופע. אם זהו שפע פנימי, האם רבי ינאי מזהה אותו? יכול להיות, שרבי ינאי עוד לא יודע מי אותו אדם שעומד מולו, ומה מצפה לו במפגש איתו.

אָמַר לוֹ: יַשְׁגִּיחַ רַבִּי לְהִתְקַבֵּל אֶצְלֵנוּ?
אָמַר לוֹ: הֵן.
רבי ינאי עושה צעד, ומזמין את אותו אדם להתארח אצלו. אותו אדם מסכים להיכנס לתפקיד של האורח. בגרסה אחרת של הסיפור הוא עונה: מה 'דהני לך' (ויקרא רבה, מהדורת מרגליות, פרשה ט') - מה שטוב לך. אני לא נדחף, אולי אפילו לא צריך, אבל אם עושה לך טוב להיכנס לתפקיד של "בעל הבית", אז 'מַחְסוּבַּךּ'.

הִכְנִיסוֹ לְבֵיתוֹ, הֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ.
בְּדָקוֹ בְּמִקְרָא וְלֹא מְצָאוֹ, בְּמִשְׁנָה וְלֹא מְצָאוֹ, בְּאַגָּדָה וְלֹא מְצָאוֹ, בְּתַלְמוּד וְלֹא מְצָאוֹ.
רבי ינאי ממלא את תפקיד "בעל הבית" - הוא מאכיל ומשקה, בטח ב"עין יפה", אבל, ועם זאת, תוך כדי הארוחה הוא גם בודק את האורח שלו. מה הוא בודק? רבי ינאי בודק עד כמה האורח שלו בן תורה, ובעצם האם הציפיות שהיו לו מהאורח אכן התממשו.
האורח לא עונה, מסתמא אינו יודע. האורח נקלע למצב מביך, ובעל הבית דוחק ודוחק. מדוע רבי ינאי דוחק כל-כך? האם הוא לא חושש לבייש את אורחו? האם ישנה אפשרות שהאורח כן יודע, והוא פשוט אינו מעוניין לשתף פעולה עם המבחן הזה?
בי ינאי מאוכזב, אולי אפילו כועס - הרי ראיתי אדם משופע ביותר - האם טעיתי? אם הכרתי בו מחיצוניותו, האם הוטעיתי? האם הוא מתעתע בי?

אָמַר לוֹ: טֹל וּבָרֵךְ.
תשתה קפה לפני שתלך? רבי ינאי רוצה כבר להיפטר מהאורח הזה. ברכת המזון היא ברכה המסיימת את הארוחה ואת האירוח, והרי "האורח מברך - כדי שיברך את בעל הבית".

אָמַר לוֹ: יְבָרֵךְ יַנַּאי בְּבֵיתוֹ.
האם האורח אינו יודע שעל האורח לברך?! אולי אפילו אינו יודע לברך את ברכת המזון?! - אין ספק שרבי ינאי - תעה בו. לא בן תורה, ולא תלמיד חכם. לא משופע ולא נעליים.
אולי האורח כן יודע לברך, אך אינו מעוניין לברך. אולי האורח אינו מעוניין לשקר. הרי רבי ינאי בייש אותו, איך יאשר לו - "שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ואל יכלם לעולם הבא".

אָמַר לוֹ: יָכוֹל אַתָּה לוֹמַר מַה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְךָ?
אָמַר לוֹ: הֵן.
תוכל לחזור מילה במילה אחרי מה שאני אומר? כמו ילד קטן כשמלמדים אותו פסוקים ראשונים. נראה שרבי ינאי לא רוצה לוותר על הברכה, ובאופן מגוחך אפילו, מעוניין להקריא לאורח את הברכה, שהאורח צריך לברך אותו כמארח. לאורח אין רגשי נחיתות. הוא אינו נעלב. הוא מסכים.

אָמַר לוֹ: אֱמֹר: אָכַל כֶּלֶב פִּתּוֹ שֶׁל יַנַּאי.
רבי ינאי אינו מעוניין בברכה של האורח. אם לאורח אין רגשי נחיתות, אם הוא לא נעלב - אז נעליב אותו על אמת. באמת שיתבייש לו. לא לדעת תורה ולא להתבייש בזה. ממש כלב. מי שאין בו תורה, ניזון בדיוק כמו כלב. בדומה לתפיסה של "פרנסני ככלב וכעורב" (תלמוד בבלי, בבא בתרא ח ע"א), אם אינך בן-תורה, לא מגיע לך לאכול כבן תורה.
פעם, כשלימדתי את המדרש בקבוצה מעורבת של תלמידי ישיבה חרדים וסטודנטים, ניסו תלמידי הישיבה להגן על רבי ינאי: כלב מסמל הימצאות במקום לא לךָ, ורבי ינאי מוכיח את האורח - אתה נראה כתלמיד חכם, אבל אינך כזה. אל תתחפש. אל תתעתע. אני, בכל אופן, לא הייתי מבין את הסמליות והייתי נעלב.
ישנן שתי התניות, כמעט אוטומטיות, כשנעלבים: להתקפל, להיעלם, לברוח או להעליב חזרה. כשאומרים לך כלב - האוטומט הוא, אני כלב?! אבא שלך כלב. אפשר כמובן להתעלם, ולא להבין שעלבו בך. במקרים נדירים, כפי ששמעתי פעם ממשתתפת בקבוצה של עולים מאתיופיה, אפשר גם לשמור על קור רוח ולומר: אכן, אינני יודע. אתה הרב, וזוהי האחריות שלך ללמד אותי. אפשר גם, אם האורח אכן משופע ביותר, ללמד את בעל הבית פרק חשוב:

עָמַד וּתְפָסוֹ.
אָמַר לוֹ: יְרֻשָּׁתִי אֶצְלְךָ וְאַתָּה מוֹנְעָה מִמֶּנִּי!
אָמַר לוֹ: מַהִי יְרֻשָּׁתְךָ אֶצְלִי?
אָמַר לוֹ: פַּעַם אַחַת עָבַרְתִּי לִפְנֵי בֵּית סֵפֶר וְשָׁמַעְתִּי קוֹל תִּינוֹקוֹת שֶׁאוֹמְרִים: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב - מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַנַּאי לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא קְהִלַּת יַעֲקֹב!
תורה ציוה לנו משה - מורשה קהילת יעקב. הפסוק הכל-כך בסיסי, שילדים בתלמוד תורה יודעים לצעוק בכל פה. אני זוכר את שליחי חב"ד בשכונת ילדותי, מקריאים לנו מילה במילה תוֹ-רָה, צִי-וָה, לָ-נוּ, ואנחנו חוזרים אחריהם מילה במילה, ולבסוף זוכים באיזה ממתק. את הפסוק הכל-כך בסיסי הזה, לא הבנת, רבי ינאי! - התורה אינה רק שלך, אלא גם שלי. התורה אינה רק של מי שיודע אותה, אלא גם של מי שאינו יודע אותה. התורה אינה רק של תלמידי החכמים, אלא של כולם. יתר על-כן, תורה איננה ידע, ואינה נקנית בידע. תלמיד חכם אינו חמור נושא ספרים. ומה בדקת האם אני יודע מקרא, משנה, אגדה ותלמוד?! - זה לא שם. אם ביקשת לבדוק האם אני תלמיד חכם, מה בדקת שם?!

אָמַר לוֹ: "לָמָּה זָכִיתָ לֶאֱכֹל עַל שֻׁלְחָנִי?".
רבי ינאי מתחיל לקלוט. יש משהו בדברי האורח. אכן, זיהיתי נכון, ויש משהו באורח שלי. אבל מהו? אם העניין הוא לא ידע, אז מה כן העניין?

אָמַר לוֹ: מִיָּמַי לֹא שָׁמַעְתִּי דָּבָר רַע וְהֶחֱזַרְתִּי לִבְעָלָיו,
וְלֹא רָאִיתִי שְׁנַיִם מְרִיבִים זֶה עִם זֶה וְלֹא עָשִׂיתִי שָלוֹם בֵּינֵיהֶם.
תורה היא לא כמה אתה יודע, תורה היא איך אתה מתנהג. בן תורה או תלמיד חכם אינו ה"ידען", אלא "טוב הלב". התורה היא חברתית. לימוד תורה דורש הפנמה שמתבטאת בהתנהגות. והנה רבי ינאי, קראת לי כלב, ולא החזרתי לך. עתה גם לא אצא מהבית עד שלא נשלים.

אָמַר לוֹ: כָּל-כָּךְ דֶּרֶךְ-אֶרֶץ אֶצְלְךָ וּקְרָאתִיךָ כֶּלֶב?! (תרגום ויקרא רבה (וילנא), פרשה ט').

כשפגשתי במדרש הזה לראשונה - נדהמתי. את השיעור מסר הרב ראובן גרודנר, אדם משופע ביותר, שבאישיותו הקורנת, אכן מסמל את האורח, ועם זאת נדהמתי. הייתי מופתע. כמי שגדל בחינוך הישראלי, הדימוי שהיה לי על תורה ועל יהדות בכלל הוא שהלימוד במרכז. מבחינתי הטקסט נתפס כחתרני, ולא הבנתי מי 'דחף' אותו לכאן. אבל רגע אחרי הבנתי שהוא בכלל לא חתרני - זה המסר המרכזי של היהדות. היחיד שהיה במפגש עם האורח וחזר לספר עליו הוא רבי ינאי. זה המסר המרכזי של היהדות כפי שרבי ינאי רצה למסור לנו. אולי אפילו, רבי ינאי ממציא את הסיפור כדי להעביר את המסר הזה - תורה היא לא כמה אתה יודע, תורה היא איך אתה מתנהג. בן תורה או תלמיד חכם אינו ה"ידען", אלא "טוב הלב". התורה היא חברתית. לימוד תורה דורש הפנמה שמתבטאת בהתנהגות.
איך פספסתי כל השנים? מה בחינוך הישראלי שלי גרם לי לקרוא את הסיפור הזה ולהיות מופתע כל כך מהמסר שלו? לאבא שלי שעלה לארץ רק בגיל 11, וראשית צמיחתו היא בתלמוד תורה של מסרתה בלוב, זה מאוד פשוט, מאוד ברור.
התחלה של תשובה מצאתי בשיחה ששמעתי מאברהם אינפלד, כשדיבר על המפגש של יהדות אירופה עם המודרנה. המודרנה הציעה ליהדות אירופה להיות 'חלק' מאירופה - בואו תהיו כמוני - צרפתים, בואו תהיו כמוני - גרמנים.
תשובה אחת להצעה היתה - אני רוצה להיות כמוך אך לשמור על הייחוד שלי. צרפתי או גרמני בלאום ויהודי בדת. פעם ראשונה היהדות הופכת להיות לדת נטו. אם היהדות היא דת, היא יכולה גם להתחלק לזרמים שונים. פעם ראשונה יש יהדות רפורמית, אורתודוכסית או קונסרבטיבית. אם היהדות היא דת אז אפשר להיות לא דתי. תשובה שנייה היתה - איני רוצה להיות כמוך. אני רוצה להתרחק ממך ומן המודרנה. 'חדש אסור מן התורה', 'חומות גבוהות', יהדות חרדית. תשובה שלישית היתה - אני רוצה להיות כמוך אבל לא איתך. מהו צרפתי או גרמני? - לאום, דגל, מדינה וצבא. גם אני רוצה. אלך להיות אירופי במזרח. פעם ראשונה היהדות הופכת ללאום - ציונות מדינית. לאור תפיסה זו, אפשר להבין גם את ההקשר שצמח רעיון הגיור הלאומי של ביילין.
שלוש התשובות העיקריות: יהדות כדת; יהדות כהתנגדות למודרנה; יהדות כלאום, פיצלו את היהדות והן מוכרות היום בישראל כמתח בין חילוניים לדתיים וחרדים. עד המודרנה, יהודים בכל העולם סיפרו לעצמם את אותו סיפור, על המשפחה שירדה למצריים והשתעבדה שם, הקב"ה הוציא אותנו, נתן לנו את התורה, הביא אותנו לארץ ישראל והגלה אותנו ממנה. היהדות היתה בראש ובראשונה משפחה. משפחה שאמנם יש לה דת, אבל לא דת נטו או לאומיות נטו. כשהיהדות היא משפחה, אינך יכול להישאר בחוץ, אתה תמיד 'חלק ממנה'.
כאן מסתיימת תמצית השיחה של אברהם אינפלד. בדעתי עלה לבדוק האם המפגש של יהודי ארצות האסלאם עם המודרנה מזמן תשובות מעניינות נוספות? איך מגיבים חכמי הספרדים לחילון ולמודרנה?
המודרנה ביהדות ארצות האסלאם לא נתפסה כמאיימת. מבשרי המודרנה במזרח היו במקרים רבים יהודים בעצמם. המודרנה לא העצימה חשש מהתבוללות, משום שהחברה הכללית המוסלמית היתה במקרים רבים פחות מודרנית. אפשר להציע עוד סיבות כמו שיטת הלימוד הספרדי, שהצמיחה את חכמיה בתוך בית הדין וכחלק מהקהילה.
בכל אופן, כשבאירופה יהודים התחילו לחלל שבת, שלפו כנגדם את דברי הרמב"ם - "ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא או שהוא עובד עבודה זרה הרי הוא כגוי לכל דבריו" (רמב"ם הלכות עירובין פרק ב הלכה טז) - דיני הרחקה ברורים מאוד שקובעים שהמחלל שבת אינו חלק מהקהילה יותר. ביהדות המזרח תגובת החכמים היתה מתונה יותר.
במרוקו, כשיהודים החלו לעבוד בשבת, החכמים הקדימו את שעת התפילה כדי שכל הקהל יוכל להתפלל יחדיו, ומי שהולך לעבודה יוכל לעשות זאת מיד אחרי התפילה. הרב יוסף משאש, כשבא לכהן בתלמסאן שבאלג'יריה, נתקל בתופעה קשה, שכל הקצבים מחללי שבת ופותחים את חנויותיהם בשבת. מאחר שלא הצליח לשכנעם לסגור את חנויותיהם בשבת, פסק שהבשר בחנויותיהם כשר. הרב מכיר בכך שעל אף שהם עוברים על איסורי שבת החמורים הם שומרים על איסורי הכשרות הקלים יותר. לא הכל או כלום, חילוני או דתי - יש רצף של שמירת מסורת (מיים חיים לרב יוסף משאש - עניין הקצבים מחללי שבתות וי"ט בפרהסיא סימן קמ"ג).
בעניין מחללי שבת, הרב עובדיה יוסף מחלק בין הכופרים במעשה בראשית לבין מחללי שבת סתם. בשבת שתי הקטגוריות עיקריות של מצוות הן שמירת שבת וזכירת שבת. הם אינם שומרים שבת אבל זוכרים שבת, ולכן אין להכיל עליהם דיני הרחקה. הם חלק מהקהל, חלק מהמשפחה. - "מכיוון שהאיש הלזה מזכיר בפיו קדושת השבת בתפלה וקידוש. ואטו נדרוש מדעתנו לומר כל שאינו בשמירה אינו בזכירה, ולא קיים אף מצות זכירת שבת בדברים? הא ודאי דלא!" (יביע אומר לרב עובדיה יוסף - דין יין שנגע בו מומר לחלל שבת בפרהסיא, חלק א - יו"ד ס' יא). 
כשהמסורת היהודית העשירה והחיונית של יהודי ארצות האסלאם פוגשת במודרנה ובחילון, נפתחת עבורנו תשובה חדשה המפוררת את הדיכוטומיות שבין דתיים לחילוניים. לא רק יהדות כדת או כלאום, אלא רצף של שמירת מסורת יהודית. המסורת הזו שומרת על עצמה - יהדות כמשפחה, יהדות מכילה, שאינה כופה את ערכיה, יהדות שבמרכזה ערכים חברתיים.
ד"ר יעקב ידגר ופרופ' ישעיהו ליבמן בדקו את תפיסת העולם הזו, והם מציינים כי "אחת הסוגיות המעניינות בהקשרה של ראיית העולם המסורתית היא השאלה כיצד רואים המסורתים את המוסריות ואת יחסה לדת, או במילים אחרות, סוגיית 'מיהו יהודי טוב?'. כאשר נתבקשו המרואיינים לחוות דעתם על הטענה כי מי שמקיים מצוות רבות יותר הוא אדם יהודי 'טוב יותר' (טענה שאפשר לראות בה 'יהדות משמעה הלכה') שללו אותה רובם הגדול באופן נמרץ. במקומה הם הציגו את המוסריות, את האתיקה ואת האנושיות כקנה המידה לשיפוטו של 'יהודי טוב', גם אם אינו מקיים את המצוות."(ד"ר יעקב ידגר ופרופ' ישעיהו ליבמן, "מעבר לדיכוטומיה 'דתי- חילוני': המסורתים בישראל", בתוך ישראל והמודרניות). 

חזרנו לברכת האורח של רבי ינאי - תורה היא לא כמה אתה יודע, תורה היא איך אתה מתנהג. בן תורה או תלמיד חכם אינו ה"ידען", אלא "טוב הלב". האם המסורת היהודית של יהודי ארצות האסלאם יכולה לתפקד עבור כולנו כאורחו של רבי ינאי?

הפרק השני ביצירתו של דוד בן שטרית - רוח קדים כרוניקה מרוקאית, מסתיים בשתי הצעות לציבור המזרחי בישראל. הראשונה של הרב אריה דרעי - מאבק בקלפי, תפיסת מוקדי כוח שלטוניים, הגדרה מחדש של הטוב הציבורי, וחלוקה אחרת של התקציב. השנייה של ראובן אברג'ל - מאבק ברחוב, הפגנות, מחאה, אלימות - "בעלי הכוח יוותרו על הכוח רק בכוח". שתי ההצעות מציגות אסטרטגיות שונות: אריה דרעי, אומנם לא בעל הבית, אבל כבר לא אורח. הוא מרגיש חלק מ"הבית", ו"עובד" על לקבל חדר או משהו כזה; ראובן אברג'ל מחוץ לבית. רוצה להחליף את "בעל הבית", ולשנות את חוקי הבית.
בעיני, שתי ההצעות הללו הן מאותו סוג - שתיהן מדברות על "לקחת", "לחלק מחדש". אני הייתי רוצה לקחת על עצמי את תפקיד האורח של רבי ינאי - "לתת", לא להיתקע בהעלבות, ולחלוק את המסורת שלי עם כל החברה הישראלית - מסורת שבמרכזה אחריות חברתית.