פרשת וירא

בתיה חורי

ואמנם צריך להבין, מה שכתב 'ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו כי על כן עברתם', שלכאורה יש בזה חסרון דרך ארץ:

א. ואקחה פת לחם – שאין דרך ארץ לומר לאורח שאין אני נותן לך כי אם פת לחם – אע"פ שבפעול לא ייתן לו כי אם זה , לא יקדים לומר לו זה.
ב. וסעדו לבכם – שרצה לומר שאינו נותן הרבה, כי אם שיעור שיסעיד הלב
ג. אחר תעבורו – שמודיע להם שתכף ומיד ילכו ולא ישבו אצלו יותר, שאין זה דרך ארץ,
ד. כי על כן עברתם וכו' – הוא חסרון דרך ארץ, שאומר להם שעל זה באתם כדי לאכול ולשתות, ואין דרך ארץ לומר כן לאורח...

ולכן האמת הוא, דודאי הפציר בהם עד בוש, לעשות אצלו סעודה גדולה כפי כבודם ומדרגתם, והם לא רצו לצערו, ובפרט שראו אותו שהוא עדיין חולה מן המילה, וכמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה, וגם מפני דרך ארץ צריך לסרב, ולזה מצאו לו סיבה שאין להם זמן להתאחר, כי יש להם מה לעשות, והם נחוצים לדרכם, ולזה אמר להם: "גם אני אעשה כרצונכם ולא לאבד לכם זמן בסעודה גדולה, אבל לפוטרכם בלי כלום אי אפשר, בפרט שאתם עייפים, ולכן ואקחה פת לחם וסעדו לבכם לכל הפחות, ובודאי שיהיה עמו איזה משקה פשוט והוא נכלל בכלל 'וסעדו לבכם'. 'ואחר תעבורו' – רוצה לומר שלא תאחרו, אלא אחר כך תיכף תעבורו, ותלכו לדרכיכם. 'כי על כן עברתם' – רצונו לומר כי כל העובר עלי, על מנת כן עובר, שייקח מה שהוא אף אם הוא טרוד, ואי אפשר, לפוטרו בלא כלום, 'ויאמרו כן תעשה כאשר דברת' רצונו לומר מזהירים אותו שלא יוסיף שום דבר על מה שאמר אלא כאשר דברת ולא יותר כדי שלא יצטער. ("וחם השמש" הרב שלום משאש זצוקלה"ה)

"אספר לכם מפני מה צחקתי. מפני מעשה שאירע קודם שלושים שנה. כשעלינו לארץ ישראל גרנו בשכנות למשפחה אחת מיוצאי גרמניה. אנשים משילים וטובי לב. הזמינו אותנו לביתם וקיבלו אותנו בטרקלין הנאה שלהם בסבר פנים יפות ובנימוסים נאים מאוד שלא ראינו דוגמתם בארץ. מעין נימוסי הספליונים בחלב. אחר כמה רגעים של שיחה בצרפתית, וקורת-רוח הייתה לנו לשוחח שוב בלשון זו, הגישה בעלת הבית עוגיות שוקולד מצופות בקרם. שאלה: 'תאכלו עוגות?' השבנו במבוכה: 'לא, מרסי, אין צורך, כבר אכלנו, שבעים אנחנו.' נטלה בעלת הבית את המגש והחזירה אותו. תמהנו וכעסנו. במקומנו בחלב מוכרח כל אורח לסרב לכל הזמנה, ורק אחר שלוש או ארבע הפצרות מותר לו להיעתר ולטעום משהו. בעל בית שהשיבוהו בלאו לא יעלה על דעתו שלאו זה אמיתי הוא. והיא, כיוון שהשבנוה בלאו אחד, נטלה את כל העוגות מלפנינו. המשכנו לשוחח והגישו קפה, והפעם בלי לשאול. כיבוד זה התמיהנו יותר. לא על שהוגש בכוסות-זכוכית גדולות מזוג חלב ומתוק, במקום הקפה המריר המוגש אצלנו בספלוני-חרסינה קטנים וצבעוניים, אלא מפני שמנהג מקומנו הוא שכשמגישים קפה, רמז שרומז בעל הבית הוא שהביקור תם. סברנו שמנהג מקומנו מנהג כל העולם הוא, ולא ידענו שהעולם מקומות מקומות, מנהגות מנהגות. קיצרנו במקום שחשבנו להאריך, אמרנו שעייפים אנחנו מטרדות היום ושבנו לביתנו. מפני כך צחקתי.... ועכשיו אני, חלבי שכמותי מגיש קפה ואת השיחה העיקרית טרם החילונו." (כעפעפי שחר, חיים סבתו)

"הנתיב העיקרי להכנסת אורחים היה הווה ויהיה הכנסת האחר לבית הפנימי – פתיחת הלב. אורחים רבים מבקשים להיכנס אל תוך בתינו. הם מבקשים את החום הפנימי שבלב, את האמפתיה המוענקת מאדם לחברו, את החיוך ואת הנכונות להקשיב. אין אדם חייב להיות בעל בית עם חדרים וחלונות וגג כדי להכניס אורחים. אדם לוקח את עצמו לכל מקום אליו הוא הולך, ובתוך עצמו הוא יכול להכניס אורחים בצורה העמוקה ביותר. שם, בעצמיותו ובנפשו, הוא יכול לארח כאוות נפשו, והוא מעניק את מה שבאמת חסר. (הרב יובל שרלו)