אהרון אקילוב
"היה לי חבר, היה לי אח - הושט לי יד כשאקרא" יורם טהרלב
תקציר: הלימוד עוסק במרכיבים של חברות כגון: משך חברות, עבר הווה ועתיד משותפים, אוזן קשבת ועיצוב של הדרך (עצות וטיפים...). מימרות רבות נאמרו לאורך הדורות ונכנסו לשיח היומיומי שלנו. משפת הדיבור אנחנו מכירים את: "אמור לי מיהם חבריך ואומר לך מי אתה", משפט המעיד על כך שהחברים הקרובים אלינו תורמים לעיצוב זהותנו, לטוב ולרע. המקורות בהם נעסוק יציגו מימדים שונים של חברות, דילמות בין ערכים שונים שעולים בעקבות חברויות קרובות וכן יעלו את השאלה- מהי חברות שקרית וכיצד ניתן לזהות אותה. בסיום הלימוד נדון ברף הגבוה לחברות אותו מעמידה היהדות בפסוק המכונן "ואהבת לרעך כמוך".
עזר למנחה: תוכן הלימוד עוסק במערכות יחסים, בין חברים טובים יותר או פחות. טקסטים טומנים בחובם את יחסה של היהדות לקדושתה של חברות אמיצה, המשמחת אף את בורא עולם. זאת דרך דברי חז"ל, סיפור אהבתם של דוד ויהונתן, שירו של יהונתן גפן – "אף פעם" ומעשה בשני חברים טובים. השאלה הגדולה המלווה את הלימוד מתחילתו היא- מדוע קובעים המקורות היהודיים בצורה נחרצת כל כך כי: "או חברותא או מיתותא" ?
על הטקסטים: 10 הפתגמים הראשונים מובאים בעיקר עקב היותם מוכרים לחלק גדול מן הציבור הרחב, משמעותם ברורה אך שנויה במחלוקת. הספרים שמהם צוטטו הפתגמים הם "שמע בני" בעריכתו של יורם טהר-לב ו "ספר הציטטות הגדול" בעריכת פרופסור אדיר כהן.
אחריהם מופיעה הגדרה מילונית מתוך מילון אבן שושן, המקדימה את הפרק בו נחשפת במלוא הדרה החברות האמיצה ביותר במקרא, הלוא היא חברותם של דוד ויהונתן. בפרק זה, (פרק כ' מתוך שמואל א') דוד ויהונתן מבקשים להבין את כוונותיו של אבי יהונתן, שאול, ביחס לדוד. דוד חושש שמא שאול מבקש להמיתו ובעזרתו של
יהונתן הם עולים על דרך בה יגלה יהונתן את כוונות שאול ובעזרת סימנים מוסכמים יעביר את המידע לדוד.
אמנם הדבר מסכן את שניהם, ואף מעמיד במבחן כיבוד אב את יהונתן, אך השנים, מחויבים איש לרעהו, לא מרימים ידיים ומקריבים מיקרם למען דוד. הפרק מסתיים בפרידתם הנצחית בעוד בליבם ממשיכה לפעום אהבתם.
מיהונתן אחד ליהונתן אחר: השיר "אף פעם" שכתב יהונתן גפן עוסק בחברות הפוכה מהחברות הקודמת, בשיר נחשפת מערכת יחסים שקרית בין שני חברים, בעוד אחד מהם פועל מתוך הבנה עמוקה של מהותה של חברות, רעהו בז לו מנצלו ומשקרו, השיר יוצא מגרונו של הנפגע העיקרי מהחברות המבקש "להפריד כוחות" ולפנות לדרך חדשה ללא החבר הבוגדני.
הלימוד מסתיים במעשה חביב על זוג חברים טובים המלמדים מלך מהותה ויישומה של חברות אמת, מהי?
בעקבות צו המלך, מבקשים שני החברים למות איש תחת רעהו ובלבד שחברו לא יפגע, מתוך הנאמנות
שהם מביעים אחד כלפי השני מתרצה המלך ומבקש להיות שלישי להם.
כבונוס מגיע הפסוק הידוע "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" [ויקרא י"ח, י"ט] המעניק ניחוח של קדושה לחברות אמת.
מהלך הלימוד: הצגת הנושא, עיון במקורות, סבב התייחסות, קריאת טקסטים ודיון, משחק תפקידים, סיום.
לאחר הצגת הנושא (מתוך הנקודה האישית או בעזרת המשפטים לעיל) מתבקשים המשתתפים להשקיע מספר דקות בקריאת הפתגמים, לבחור פתגם אחד, להתייחס אליו ולתת הסבר אישי לבחירה. (סיפור מהעבר, תיאור מקרה ספציפי וכיו"ב..). מחליטים על סבב מסוים או על שיטת ה "פופקורן" וכל אחד מהמשתתפים משתף בחוויה אישית, בפתגם הנבחר ובנימוק- למה הוא בחר באותו משפט.
בהמשך מתבקש מישהו מהקוראים (ממליץ על בקיא במקרא) לקרוא קריאה רצופה את פרק כ' מספר שמואל א'. מומלץ לתת כמה דקות של שקט לאחר הקריאה, לטובת קריאה אישית פעם נוספת. בהמשך מעלים את השאלה המופיעה אחרי הפרק ודנים בה.
לאחר הדיון על החברות בין דוד ליהונתן אחד המשתתפים יקרא את השיר של יהונתן גפן ויפתח דיון בנושא של חברות לא הוגנת או לא שוויונית.. סיפור אישי או שיתוף בחוויה דומה יתרום מאוד לליבון הסוגיה.
לסיום הלימוד נעלה את הפסוק שהוא מבין המצוטטים ביותר בתנ"ך, "ואהבת לרעך כמוך", ננסה להבין את מהות הדרישה, את סוגית היכולת לצוות על חברות ואת שאלת המסוגלות לעמוד בדרישה שכזו.
בסיומו של הפסוק, "אני ה' ", נעסוק דרך מעשיה המעלה פרשנות מעניינת למקומו של אלוהים בתוך חברות אמיתית. כאן יכול להיכנס גם רובד הקדושה המלווה חברות שכזו.
מקורות:
- שבט מוסר
ספר "שבט מוסר" מאת אליהו הכהן האיתמרי מאיזמיר, מחבר שנחשד בשבתאות, אנתולוגיה הלקוחה מספרי מוסר רבים, שעל פי מספר מהדורותיו היה ספר המוסר הנפוץ ביותר בעולם היהודי במאה הי"ח. "שבט מוסר" נדפס בדפוס השותפים ברי"ל, הכהן וסלומון, בשנת תרכ"ג התפרסם באיזמיר שבתורכיה בשם "שבט מוסר" נכתב בלדינו ע"י הרב אליהו הכהן. ספר זה ביקש להרתיע את החוטאים באמצעות תיאורים רבים ומפחידים
של הגיהינום הצפוי להם - אם לא יחזרו למוטב. הספר תורגם לעברית ונלמד גם בימינו..
- בן סירא
ספר "בן סירא", הידוע גם בשם "חכמת בן סירא" או "משלי בן סירא", הוא הספר החשוב ביותר בין הספרים החיצוניים, מבחינת מספר האזכורים שלו במקורות יהודיים ומבחינת הפופולריות שהייתה לו בקרב יהודים ונוצרים. אף על פי שחז"ל הרבו לצטט מן הספר, הוא לא נכלל בסופו של דבר בין ספרי התנ"ך, ולפיכך הוא נזנח ונשכח ברוב הקהילות היהודיות. תרמה לכך גם העובדה שחז"ל אסרו לקרוא בספר זה, ויש המשערים שעל רקע איסור זה התפתח עם השנים החיבור אלפא ביתא דבן סירא, הכולל דברי חכמה של בן סירא ואחרים. עם זאת, רס"ג שחי בסוף תקופת הגאונים, מספר על אופן כתיבת הספר בנקודות וטעמים.
הספר נכלל בתרגום השבעים, וכיוון שתרגום זה משמש בסיס לברית הישנה, הוא נכלל בין כתבי הקודש הנוצריים. הנוצרים מכנים אותו Sirach על פי שמו המקורי, או Ecclesiasticus שפירושו "הספר של הכנסייה". לספר שמות רבים מפאת חיבתו על קוראים רבים מדתות שונות שהיו משתמשים בו ללימוד ולקריאה.
ההתעניינות בספר בקרב משכילים יהודים עלתה במאה השנים האחרונות, עם התגברות ההשקפה כי ספרי התנ"ך והספרים החיצוניים הם ביטוי לתרבות היהודית ולא רק להשקפה דתית. לפיכך תורגם הספר בחזרה לעברית מתוך הנוסחים הנוצריים שהשתמרו.
- פרקי אבות
מסכת אבות הנקראת גם פרקי אבות הוא שמה של המסכת התשיעית בסדר נזיקין, שהוא הסדר הרביעי מבין ששת סדרי המשנה. מסכת זו עוסקת בענייני מוסר, מידות טובות ודרך ארץ. מסכת זו מכילה חמישה פרקי משנה, ופרק נוסף של ברייתא, המכונה "קנין תורה". יש המבדילים בין "מסכת אבות" הכוללת חמישה פרקים לבין "פרקי אבות" הכוללת גם את הפרק השישי. המסכת נקראת בבית הכנסת בשבתות הקיץ אחר תפילת מנחה, כאשר קהילות קהילות יוצאי ספרד (צפון אפריקה ואמזרח אסיה) נוהגים זאת רק בשבתות ספירת העומר (בין פסח לשבועות סה"כ שש שבועות) ואילו יוצאי אשכנז (אירופה) נוהגים זאת בשבתות שמפסח ועד ראש השנה וסה"כ קוראים את המסכת בשלוש סדרים נוספים, שהראשון מתחיל בפרשת נשא, השני בפרשת פינחס והשלישי בפרשת שופטים אשר מסתיים בראש השנה (עקב כך שחסרות לנו שתי שבתות נוהגים בשבתות האחרונות לקרות שתי פרקים על-מנת להשלים את הסדר).
הטקסטים והשאלות:
"היה לי חבר, היה לי אח - הושט לי יד כשאקרא" "היה לי חבר", יורם טהר-לב, לבכות לך, 1998, הד ארצי.
חבר: הזולת, האחר, שני. (מתוך הערך חבר, מילון אבן שושן)
שאלת פתיחה:
להלן מספר משפטים מהמקורות בנושא חברות - אנא קראו אותם, בחרו אחד מהם הנוגע אליכם באופן אישי ושתפו את הקבוצה בבחירה ובנימוק שלה.
מה פשר הכמיהה לחבר/ה? חישבו על חבר/ה טוב/ה שהיו לכם? מה ביחסו/ה אליכם הפך אותו לחבר/ה?
-
"אל תרפו ידיכם מלבקש רעים ואוהבים, ואל תאבדום, כי טובים השניים, כי אי אפשר בלא חבר ואוהב שיתקן לו עניין בעצתו, שאפילו המשכיל שבמשכילים צריך לעצות זולתו." (שבט מוסר, רבי אליהו הכהן האיתמרי מאזמיר,) לקוח מתוך: "שמע בני" מאת יורם טהרלב, הוצאת משרד הביטחון, עמוד 124.
- "קנה לך חבר המוכיח אותך בעשותך שלא כהוגן, והמלמדך לעשות הטוב, והעוזר אותך בנפשו ובממונו, וזהו חברך הנאמן."
(אורחות צדיקים,מחבר לא ידוע, שער חמישי).
- "הידיד הוא טלאי בלבושך, וטוב שיהיה מאותו הצבע."
(שירת ישראל למשה אבן עזרא) לקוח מתוך: "שמע בני" מאת יורם טהרלב, הוצאת משרד הביטחון, עמוד 125.
- "כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם איזו היא אהבה שתלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר, ושאינה תלויה בדבר – זו אהבת דוד ויהונתן." (פרקי אבות ה, ט"ז).
- "אל תאהב אדם, אלא מי שמראה עצמו שאינו יכול לעמוד בלי עזרתך, אפילו שאתה צריך לעזרתו יותר ממה שהוא צריך לעזרתך"
(אורחות צדיקים, מחבר לא ידוע, שער חמישי).
- "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" (פרקי אבות ב, ג).
- "מוצא חבר נאמן מוצא אוצר" (בן סירא) לקוח מתוך: " ספר הציטטות היהודי הגדול" בעריכת פרופ' אדיר כהן, הוצאת כנרת. חברות - עמוד 224.
- "אהבת חברים אמיתית היא להרגיש מה שחסר לחבר"
(תורת הרמ"ל מסאסוב השלם מאמרי הליקוטים) לקוח מתוך: " ספר הציטטות היהודי הגדול" בעריכת פרופ' אדיר כהן, הוצאת כנרת. חברות – עמוד 225.
- "לחברי עלי שלושה דברים: שאשים עיני עליו כשהוא בא, ושארחיב לו במושב כשהוא יושב ושאאזין אליו כשהוא מדבר"
('מבחר הפנינים' לרבי אבן גבירול, שער החברים).
שמואל א פרק כ'
א וַיִּבְרַח דָּוִד, מנוות (מִנָּיוֹת) בָּרָמָה; וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן, מֶה עָשִׂיתִי מֶה-עֲוֹנִי וּמֶה-חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ--כִּי מְבַקֵּשׁ, אֶת-נַפְשִׁי. ב וַיֹּאמֶר לוֹ חָלִילָה, לֹא תָמוּת--הִנֵּה לו-עשה (לֹא-יַעֲשֶׂה) אָבִי דָּבָר גָּדוֹל אוֹ דָּבָר קָטֹן, וְלֹא יִגְלֶה אֶת-אָזְנִי; וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, אֵין זֹאת. ג וַיִּשָּׁבַע עוֹד דָּוִד, וַיֹּאמֶר יָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וַיֹּאמֶר אַל-יֵדַע-זֹאת יְהוֹנָתָן, פֶּן-יֵעָצֵב; וְאוּלָם, חַי-ה' וְחֵי נַפְשֶׁךָ--כִּי כְפֶשַׂע, בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת. ד וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן, אֶל-דָּוִד: מַה-תֹּאמַר נַפְשְׁךָ, וְאֶעֱשֶׂה-לָּךְ. {פ} ה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-יְהוֹנָתָן, הִנֵּה-חֹדֶשׁ מָחָר, וְאָנֹכִי יָשֹׁב-אֵשֵׁב עִם-הַמֶּלֶךְ, לֶאֱכוֹל; וְשִׁלַּחְתַּנִי וְנִסְתַּרְתִּי בַשָּׂדֶה, עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית. ו אִם-פָּקֹד יִפְקְדֵנִי, אָבִיךָ: וְאָמַרְתָּ, נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ בֵּית-לֶחֶם עִירוֹ--כִּי זֶבַח הַיָּמִים שָׁם, לְכָל-הַמִּשְׁפָּחָה. ז אִם-כֹּה יֹאמַר טוֹב, שָׁלוֹם לְעַבְדֶּךָ; וְאִם-חָרֹה יֶחֱרֶה, לוֹ--דַּע, כִּי-כָלְתָה הָרָעָה מֵעִמּוֹ. ח וְעָשִׂיתָ חֶסֶד, עַל-עַבְדֶּךָ, כִּי בִּבְרִית ה', הֵבֵאתָ אֶת-עַבְדְּךָ עִמָּךְ; וְאִם-יֶשׁ-בִּי עָוֹן הֲמִיתֵנִי אַתָּה, וְעַד-אָבִיךָ לָמָּה-זֶּה תְבִיאֵנִי. {פ} ט וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן, חָלִילָה לָּךְ: כִּי אִם-יָדֹעַ אֵדַע, כִּי-כָלְתָה הָרָעָה מֵעִם אָבִי לָבוֹא עָלֶיךָ--וְלֹא אֹתָהּ, אַגִּיד לָךְ. {ס} י וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-יְהוֹנָתָן, מִי יַגִּיד לִי; אוֹ מַה-יַּעַנְךָ אָבִיךָ, קָשָׁה. {ס} יא וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל-דָּוִד, לְכָה וְנֵצֵא הַשָּׂדֶה; וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם, הַשָּׂדֶה. {ס} יב וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל-דָּוִד, ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי-אֶחְקֹר אֶת-אָבִי כָּעֵת מָחָר הַשְּׁלִשִׁית, וְהִנֵּה-טוֹב, אֶל-דָּוִד--וְלֹא-אָז אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ, וְגָלִיתִי אֶת-אָזְנֶךָ. יג כֹּה-יַעֲשֶׂה ה' לִיהוֹנָתָן וְכֹה יֹסִיף, כִּי-יֵיטִב אֶל-אָבִי אֶת-הָרָעָה עָלֶיךָ--וְגָלִיתִי אֶת-אָזְנֶךָ, וְשִׁלַּחְתִּיךָ וְהָלַכְתָּ לְשָׁלוֹם; וִיהִי ה' עִמָּךְ, כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם-אָבִי. יד וְלֹא, אִם-עוֹדֶנִּי חָי; וְלֹא-תַעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד ה', וְלֹא אָמוּת. טו וְלֹא-תַכְרִית אֶת-חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי, עַד-עוֹלָם; וְלֹא, בְּהַכְרִת ה' אֶת-אֹיְבֵי דָוִד, אִישׁ, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. טז וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן, עִם-בֵּית דָּוִד; וּבִקֵּשׁ יְהוָהה', מִיַּד אֹיְבֵי דָוִד. יז וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת-דָּוִד, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ: כִּי-אַהֲבַת נַפְשׁוֹ, אֲהֵבוֹ. {ס} יח וַיֹּאמֶר-לוֹ יְהוֹנָתָן, מָחָר חֹדֶשׁ; וְנִפְקַדְתָּ, כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ. יט וְשִׁלַּשְׁתָּ, תֵּרֵד מְאֹד, וּבָאתָ אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיוֹם הַמַּעֲשֶׂה; וְיָשַׁבְתָּ, אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל. כ וַאֲנִי, שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה, לְשַׁלַּח-לִי, לְמַטָּרָה. כא וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת-הַנַּעַר, לֵךְ מְצָא אֶת-הַחִצִּים: אִם-אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה, קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי-שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר--חַי-ה'. כב וְאִם-כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם, הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה--לֵךְ, כִּי שִׁלַּחֲךָ ה'. כג וְהַדָּבָר--אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ, אֲנִי וָאָתָּה: הִנֵּה ה' בֵּינִי וּבֵינְךָ, עַד-עוֹלָם. {ס} כד וַיִּסָּתֵר דָּוִד, בַּשָּׂדֶה; וַיְהִי הַחֹדֶשׁ, וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ על- (אֶל-) הַלֶּחֶם לֶאֱכוֹל. כה וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל-מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם, אֶל-מוֹשַׁב הַקִּיר, וַיָּקָם יְהוֹנָתָן, וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל; וַיִּפָּקֵד, מְקוֹם דָּוִד. כו וְלֹא-דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה, בַּיּוֹם הַהוּא: כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא, בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי-לֹא טָהוֹר. {ס} כז וַיְהִי, מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, וַיִּפָּקֵד, מְקוֹם דָּוִד; {פ} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, אֶל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, מַדּוּעַ לֹא-בָא בֶן-יִשַׁי גַּם-תְּמוֹל גַּם-הַיּוֹם, אֶל-הַלָּחֶם. כח וַיַּעַן יְהוֹנָתָן, אֶת-שָׁאוּל: נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי, עַד-בֵּית לָחֶם. כט וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר, וְהוּא צִוָּה-לִי אָחִי, וְעַתָּה אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-אֶחָי; עַל-כֵּן לֹא-בָא, אֶל-שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ. {ס}
ל וַיִּחַר-אַף שָׁאוּל, בִּיהוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר לוֹ, בֶּן-נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת: הֲלוֹא יָדַעְתִּי, כִּי-בֹחֵר אַתָּה לְבֶן-יִשַׁי, לְבָשְׁתְּךָ, וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ. לא כִּי כָל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר בֶּן-יִשַׁי חַי עַל-הָאֲדָמָה, לֹא תִכּוֹן, אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ; וְעַתָּה, שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי--כִּי בֶן-מָוֶת, הוּא. {ס} לב וַיַּעַן, יְהוֹנָתָן, אֶת-שָׁאוּל, אָבִיו; וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת, מֶה עָשָׂה. לג וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת-הַחֲנִית עָלָיו, לְהַכֹּתוֹ; וַיֵּדַע, יְהוֹנָתָן, כִּי-כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו, לְהָמִית אֶת-דָּוִד. {ס} לד וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן, בָּחֳרִי-אָף; וְלֹא-אָכַל בְּיוֹם-הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לֶחֶם--כִּי נֶעְצַב אֶל-דָּוִד, כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו. {ס} לה וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיֵּצֵא יְהוֹנָתָן הַשָּׂדֶה לְמוֹעֵד דָּוִד; וְנַעַר קָטֹן, עִמּוֹ. לו וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ--רֻץ מְצָא נָא אֶת-הַחִצִּים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מוֹרֶה; הַנַּעַר רָץ, וְהוּא-יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ. לז וַיָּבֹא הַנַּעַר עַד-מְקוֹם הַחֵצִי, אֲשֶׁר יָרָה יְהוֹנָתָן; וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר, וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא הַחֵצִי, מִמְּךָ וָהָלְאָה. לח וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר, מְהֵרָה חוּשָׁה אַל-תַּעֲמֹד; וַיְלַקֵּט נַעַר יְהוֹנָתָן, אֶת-החצי (הַחִצִּים), וַיָּבֹא, אֶל-אֲדֹנָיו. לט וְהַנַּעַר, לֹא-יָדַע מְאוּמָה; אַךְ יְהוֹנָתָן וְדָוִד, יָדְעוּ אֶת-הַדָּבָר. {ס} מ וַיִּתֵּן יְהוֹנָתָן אֶת-כֵּלָיו, אֶל-הַנַּעַר אֲשֶׁר-לוֹ; וַיֹּאמֶר לוֹ, לֵךְ הָבֵיא הָעִיר. מא הַנַּעַר, בָּא, וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב, וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים; וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, עַד-דָּוִד, הִגְדִּיל. מב וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד, לֵךְ לְשָׁלוֹם: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ, בְּשֵׁם ה' לֵאמֹר, ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם. {פ}
שאלות מנחות לדיון:
1. החברות בין יהונתן לדוד עומדת כאן כמנוגדת לערך יהודי-משפחתי נוסף, מהו?
2. כיצד מכריע יהונתן בסופו של דבר? איך הוא מתמודד עם הקונפליקט בין שני הערכים?
3. נסו להעלות רעיונות ומחשבות- מה מביא את יהונתן להכריע כך?
4. בהינתן סיטואציה דומה, נסו לשער כיצד הייתם נוהגים אתם?
5. חשבו על סיטואציות שונות בחיינו בהן החברות מעמידה קונפליקט עם ערכים נוספים (חברות מול אמת; חברות מול מימוש עצמי; ועוד...) , באילו דרכים אתם מתמודדים עם קונפליקטים אלו?
אף פעם (מתוך 'רמי קלינשטיין: האוסף' - 1996)
מילים: יהונתן גפן
לחן:רמי קלינשטיין
אף פעם לא היית חבר שלי
הרבה פעמים היית יכול
אבל בדיוק כשהייתי לבד
היית תפוס או עסוק או גדול
לקח לי שנים להבין
שאתה ברומן עם עצמך
אף פעם לא היית חבר
אני הייתי חבר שלך
לילות שלמים הקשבתי לך
וכמה שתית כדי לדבר
והיית חכם, אתה ידעת הכל
רק לא ידעת להיות חבר
אז לך תמצא לך משהו אחר
אחד שלא מכיר אותך
אף פעם לא היית חבר
רק אני, רק אני הייתי חבר שלך
אף פעם לא היית חבר שלי
ולא אכפת לי מה תגיד
תאמין לי אני כועס על עצמי
שחשבתי אותך לידיד
אתה היית תמיד הסובל
ואני תמיד הקהל
היה לך כישרון לקבל
ולתת לא ידעת בכלל
אתה אף פעם לא היית
אתה אף פעם לא היית
אתה אף פעם לא היית חבר
רק אני, רק אני, כן אני
רק אני, אני הייתי חבר שלך
שאלות לדיון:
1. חישבו על תופעה דומה שנקרתה בדרככם – באיזה שלב זיהתם אותה ואיך התמודדתם איתה?
2. מה מביא אותנו בחיים לקשור חברויות שקריות? מדוע הן נמשכות? מה מסייע בעדינו "לחתוך" אותן?
לסיום:
"...ואהבת לרעך כמוך, אני ה' "(ויקרא, י"ט יח)
פסוק זה הוא אחד המפורסמים בתרבות ובדת היהודית.
1. חשבו, כיצד אתם מבינים אותו, מהי הדרישה המוצגת בו? מהי המשמעות של אהבה זו?
2. האם, לדעתכם, הפסוק מציג מצווה על חברות? אם כן- כיצד ניתן לצוות זאת על אדם? אם לא- מה הוא כן עושה?
3. האם, לדעתכם, יש לנו את היכולת לעמוד בדרישה של "ואהבת לרעך כמוך"?
"...ואהבת לרעך כמוך, אני ה' "(ויקרא, י"ט יח)
1. מדוע, לדעתכם, חותם הפסוק במילים "אני ה'"? מה היחס בין שני חלקי הפסוק?
2. מה מקומו של אלוהים בתוך חברות אמת?
3. האם חשבתם פעם על חברות במונחים של "קדושה"? איזה מימד חדש זה פותח בחברות?
פרשנים רבים נתנו הסברים שונים ליחס בין חלקי הפסוק. נביא מעשיה אחת המציגה פרשנות מעניינת:
"מעשה היה בשני ידידים שהידידות שהיתה שרויה ביניהם היתה מפליאה ביותר. והגיע זמן שהיו מלחמות בין המלכויות ושני הידידים האלה נשבו, כל אחד במלכות אחרת. וכשעבר זמן רב נזדמן האחד לעירו של השני, כמרגל. וכשהלכו להורגו התנפל לרגלי המלך והתחיל לבכות ולהתחנן שיעשה לו טובה אחת. שאל המלך איזו טובה הוא מבקש. ענה לו: אדוני המלך, אני סוחר גדול בעיר פלונית, ופזרתי כספי בין הרבה אנשים ולא נשאר לי שטרות מהם, עכשיו שתהרגני ישארו בני בלי לחם. לכן אבקשך, תן לי רשות לחזור לעירי ושם אסדר שטרות על החובות שיש לי בידי אחרים ואשוב, וכך לא יומתו בני ביתי ברעב. אמר לו המלך: כלום אאמין לך שתשוב לכאן כדי ליהרג?! אמר לו האיש: אדוני המלך, כאן בעיר יש לי ידיד יקר מאוד והוא בוודאי יערוב לי. אמר המלך לידיד שגר באותה העיר: האם אתה ערב בעד האיש הזה שאם לא יחזור אהרגך במקומו? ענה לו: אני ערב, ואם לא יחזור אמות כאן במקומו. וכך עשה המלך ושלחו לביתו, ולחברו שמו בבית הסוהר במקומו. אמר המלך: רוצה אני לראות בפלא הזה שאדם מוסר נפשו בשביל חברו. וכשהגיע הזמן שקבע המלך והגיע היום האחרון של החודש, והגיע זמן הערב וראה המלך שהשני לא בא, נתן צו להוציא את חברו מבית האסורים ולהורגו במקום חברו. וכשהביאוהו לגרדום ורצו לשים החרב בצווארו נשמע קול בעיר שבא אותו אדם הנידון שהמלך חיכה לו. וההוא בא לפני המלך ותפס החרב בידיו שבקשו לשים על צוואר חברו ושמו על צווארו. וכך התחילו השנים להאבק על החרב, זה מושכה אליו וזה מושכה אליו. וכשראה המלך הפלא הזה שסופו היה נפלא יותר מתחלת, היה הוא ואנשיו משתוממים על המראה הזה. אז ציווה המלך להוציא החרב מידיהם וחנן חייו. אמר להם: מאחר שיש אהבה גדולה כל כך ביניכם, רוצה אני שתצרפו גם אותי לחברתכם. וכך עשו." (מביא ומעבד: "ילקוט מעם לועז", ויקרא, קדושים (יט, יח). סעיף צח. (מתוך: "שתי ידות" לרבי מנחם די לונזאנו))
|
|
|
|
.jpg){kind=small}
