עודד שטיינברג ושגיב אלבז

מבוא-ספרי מקבים
אין מקורות רבים השופכים אור על ההתרחשויות שאירעו בירושלים במהלך התקופה שקדמה למרד החשמונאי. המקור המרכזי על אודות תקופה זו הוא ספר מקבים ב', שנכתב ככול הנראה במהלך המאה השנייה לפנה"ס. ספר זה תאר את תולדות העיר ירושלים משנת 175 לפנה"ס ועד למות יהודה המקבי בשנת 161 לפנה"ס. מקבים ב', שנכתב במקורו ביוונית, הוא למעשה קיצור לחיבור שכלל חמישה ספרים מאת יהודי בשם יאסון מקירני. על זהות כותב הספר, יאסון, ידוע לנו מתוך האמור במקבים ב': "כל זה שסופר על ידי יאסון איש קיריני בחמישה ספרים, ניסינו לסכם בחיבור אחד". (פרק ב' פסוק כג'). למרות שספר מקבים ב' הוא מיסודו ספר פרו-יהודי המדגיש מוטיבים יהודים לאומיים-פרטיקולריסטיים, כגון קדושת העיר ירושלים ומקדשה, הרי העובדה שהספר נכתב במקורו ביוונית על ידי יהודי בעל שם יווני (יאסון) שחי בקירני שבצפון אפריקה (לוב) יכולה ללמד אותנו, אולי, על מידת ההשפעה שהייתה לתרבות ההלניסטית על החברה היהודית במהלך תקופה זו. גם במקבים א' קיים תיאור של האירועים בירושלים במהלך התקופה שקדמה למרד החשמונאי. ספר זה, שנכתב ככול הנראה בעברית במהלך סוף המאה השנייה לפנה"ס, העלה על נס את תיאור קורותיו של בית חשמונאי מהתקופה שקדמה למרד החשמונאי ועד לסוף ימי שלטון שמעון בן מתתיהו. הטענה כי הספר נכתב במקור בעברית מתבססת על השפה המקראית המאפיינת אותו המבדילה אותו מן הסגנון ההלניסטי המופיע במקבים ב'. כמו כן, בשונה ממקבים ב', התיאור אודות המצב בירושלים לפני המרד החשמונאי נותר מצומצם יחסית.

הרפורמה ההלניסטית
(ח) ויהי בעת ההיא וימת סליקוס והממלכה עברה לאנטיוכוס המפואר, ויקם ישוע אחי חוניו ויבקש את עבודת הכהונה. (ט) ויאמר אל המלך אם נתון תיתן את משמרת הכהונה על ידי, ושקלתי שלוש מאות ושישים כיכר כסף במחירה, ועוד שמונים כיכר מתרומות הארץ. (י) ומלבד זאת אוסיף לך עוד חמישים ומאה כיכר כסף, בתתך לי יד להקים בתי משחק בירושלים לחנך בתוכם את הנערים, ומשפט אחד יהיה להם וליושבי אניטיוכיא.
(יא) ויהי כאשר נתן לו המלך ככל אשר שאל, והממשלה נכונה בידו, ויניא את לבב העם ללכת בדרכי היוונים. (יב) ויפר את כל החוקים הטובים אשר נתנו להם מן המלכים לפנים על יד יוחנן אבי אפולימוס, הוא אאפולימוס אשר שולח לרומא לכרות ברית את זקניה. (יג) ויסר את חוקי ה' וישם חוקי תועבות תחתם. (יד) וייבן בית משחק מתחת לעיר דוד כחפצו, ויצו לכל בחורי כוח לשחוק בו במסווה על פניהם. (טו) ויפרצו חוקות היונים על פני כל העיר בתועבת ישוע הבלייעל, אשר לא היה לו משפט הכהונה. (טז) כי גם הכוהנים עזבו את עבודת המזבח ואת הקורבנות, ויבוזו את הקודש, ויחפזו ללכת אל בית המשחק להתפתל ולהתגנח בחנית ורומח, ולשחוק בשחוק הכדורים. (יז) ויחשבו את דרכי אבותיהם להבל וריק, ויינשאו ויהללו את דרכי היוונים. (יח) אולם הושב להם חרפתם אל חיקם, כי השליח ה' בהם את הגויים אשר זנו אחריהם, ויהפכו להם לאויבים. (יט) כי דבר ה' לא ישוב ריקם, וגמול אדם ישלם לו, כאשר יגידו לנו הימים הבאים.
מן המקורות נגזר כי גורמים מסוימים מהעם (הכוהנים הגדולים או "בני הפריצים") פנו למלך ההלניסטי אנטיוכוס הרביעי מייד לאחר תחילת כהונתו כדי שיתערב באופן ישיר בחיים הדתיים והפוליטיים בירושלים. בנוסף לכך המקורות מצביעים על מגמות הלניסטיות שנשתרשו בקרב חלקים מן ההנהגה או האריסטוקרטיה הירושלמית. הנקודה המעניינת היא שבמקבים ב', (בדומה לבמקבים א' ו"בקדמוניות היהודים") הדרישה לרפורמה ההלניסטית היא מצד היהודים ולא מצד הממלכה הסלווקית. כלומר, ניתן להניח מהמקורות, כי לסלווקים לא היה כל חלק בכינון הרפורמה ההלניסטית היות והיוזמה באה מן היהודים.

גזירות אנטיוכוס
(א) ויהי אחר הדברים האלה, וישלח המלך איש זקן מאנטיוכיא, ויצווהו ללחוץ את היהודים לסור מחוקות אבותיהם ולעזוב את תורת ה'. (ב) וגם לטמא את המקדש בירושלים ולכנותו בשם בית יופיס אולימפיוס, ואת הקודש על הר גריזים בשם בית יופיס קסיניוס, יען כי יושביה זרים. (ג) ויהי בהיוודע התועבה הזאת, וייצר לישראל מאוד מאוד.
(ד) והגויים זללו וסבאו בקודש, וישכבו עם נשים זונות בחצר הבית, ויביאו בתוך ההיכל כל דבר אשר לא כדת, ויקריבו כל דבר פיגול על המזבח ה'. (ה) וישכח בירושלים שבת ומועד, ולא קם עוד רוח באיש לאמור כי מזרע היהודים הוא. (ו) ויפצרו בם ביד חזקה לזבוח זבחים מידי חודש בחודש ביום הולדת המלך. (ז) ויאלצו אותם בחג הבכוס ללכת בכלולות פרחים על ראשם, לכבוד האליל כמשפט הגויים. (ח) ובעצת תלמי העבירו קול בכל ערי הגויים סביבות ירושלים לאמור: (ט) כל איש מבית ישראל ילך בחוקותינו ויזבח זבח, ואם מאן ימאן - מות יומת. (י) ותקצר נפש העם מצרה ויגון. (יא) ותמצאנה שתי נשים אשר מלו את בניהן, ויקשרו את הילדים על שדי אימותיהם, ויעבירו אותן ברחובות העיר, ואחרי כן שמטו אותן מעל החומה. (יב) ויהיו אנשים אשר התחבאו במערות סביבות היער לעשות את השבת. (יג) ויוודע הדבר לפוליפוס וישרוף אותם באש, ויתאפקו מעמוד על נפשם כי יראו לחלל שבת.
(יד) ואני בבקשתי מכל קוראי הספר הזה לבל ישתוממו על הצרה הגדולה הזאת אשר באתנו. (טו) הן לא לכלותינו פקד ה' את הרעה עלינו, כי להעיר אוזנינו. (טז) כי תוכחת מוסר לחטאים חסד אלוהים הוא, ואת אשר יאהב ה' יוכיח. (יז) אך לא ישא לפשענו כאשר ישא לפשעי הגויים, כי עצור יעצור את רוחו עליהם, עד כי שלם עוונם ואז יכלם כרגע. (יח) אמנם לא כן עמנו, כי אם יגלה אוזננו למוסר לעוצרנו מהוסיף סרה, ועל כן לא יעיר כל חמתו. (יט) כי לא הסיר חסדו ממנו לנצח, וגם כי הניף שבט עברתו עלינו, לא יעזבנו ולא יטשנו עד עולם.
(כ) את הדברים האלה הגדתי למשמרת ולמוסר, ומעתה נשוב אל חפצינו.

מצד אחד, ניתן לטעון מתוך הקריאה במקבים ב', כי הגזירות בירושלים הם בבחינת המשך ישיר למדיניות אנטיוכוס אפיפנס בירושלים, שראשיתה בהחלת הרפורמה ההלניסטית וסופה במתן גזירות הדת. מצד שני, ניתן לטעון, כי הגזירות הם בבחינת תופעה ייחודית שאיננה מאפיינת את מדיניותו הקודמת של אנטיוכוס בירושלים.


שפת אמת (חנוכה , שנת תרל"ד)
מצות חנוכה נר איש וביתו. וקשה מה נשתנה מכל המצות ומה ענין המצוה להבית. ונר שבת שאני משום שלום בית. וגם שם המצוה רק להיות נר דולק אבל בכאן הדלקה עושה מצוה ואם הדליקה חש"ו פסול א"כ למה לא ידלק כל בר חיובא בפ"ע. וי"ל כי בהתאסף כל כחות האדם וב"ב השייכין אליו יוכל לקיים המצות בשלימות יותר. ומצות נר חנוכה מבחוץ והוא שיוכל האדם להביא במעשיו הארה במקום החושך ולזאת צריך האדם ליקח עמו כל התלוי בו. והשי"ת ברא האדם בעוה"ז כדי שיוכל להביא הארת התורה בכל מעשה גשמיי כשעושהו עפ"י התורה כראוי. ולזאת אין נכון לפרוש עצמו רק להיות הרצון לקרב הכל להשי"ת ומשבחין בני ישראל על זה שמקבלין הגלות ברצון כדי להמשיך הארה גם בחושך לקיים רצון השי"ת וכן בגלות מצרים שירדו יעקב ובניו כתיב איש וביתו באו שהכינו עצמם בקבלת מסירת נפש וכל אשר להם לרצונו ית' וכן נ"ח מבחוץ כנ"ל איש וביתו [ומהדרין נר לכל אחד הוא מדריגה גבוהה לתקן כל פרט ופרט מהתלוים בו. ואנחנו הלואי שנזכה לתקן בכלל] כנ"ל: