זהר ברמן

ברשותכם אפתח בקטע שנכתב ע"י אורי צבי גרינברג, משורר לאומי ישראלי אשר נולד בגליציה בשלהי המאה ה-19, ובהמשך חייו עלה לארץ ישראל:

זכורני ט"ו בשבט בגולה:
שלגים עלי אדמות עד קצה האופק. וכפור בחלונות. פלא-פריחת-ציצי כפור בחלונות, איך אפשר זאת להסביר לילדינו חמי-השמש בארץ-ישראל?
ואנו ילדי ישראל בחורף הגולה – הלבלוב בגופינו: זו ארץ-ישראל מלבלבת בנו. אבותינו מגישים לנו חרובים, תאנים ותמרים לברכה ביום שלג וכפור: פירות ארץ-ישראל הרחוקה, יש זיו חם בעינינו, טעם ארץ-ישראל בחיכנו! אנו מברכים בחורף-ארץ-נכר על פירותיה של ארץ-ישראל שלנו, שהיא שלנו תמיד ועד עולם.
אבל משרואה אני את ילדי ישראל מארץ-ישראל ממש, וילדי שלי בתוכם, בחגותם בט"ו בשבט, באין שלג החורף תחת כפות רגליהם, יודע אני, שבעבור זה, שאבותינו זיכרונם-לברכה ואנו ילדיהם בכל דורות-הגולה, החזקנו בט"ו בשבט, כמחזיק בשובל-אדמתה של ארץ-ישראל וכמושכי אווירה של ארץ-ישראל ותכלת שמיה לנחירי-אפינו, בברכה מתוקה "שהחיינו" על חרובים-תמרים-ותאנים,
זכינו לט"ו בשבט במדינה יהודית.

אז שוב, חג שמח לכולם, אכן - זכינו לט"ו בשבט במדינה יהודית, לא דבר מובן מאליו.. שמחה להיות כאן הערב בסדר ט"ו בשבט של בית הלל!
האמת היא, ששמחתי כשהתבקשתי להגיד כמה מילים על החג. חג זה, אשר איננו מצווים עליו בפירוש מן התורה, לא תמיד ברור מהי מהותו וכיצד התגלגלה צורתו להיות מה שהינה היום. לכן, ניצלתי את ההזדמנות לקרוא ולעיין קצת במקורות כדי לנסות ולהבין באמת על מה בכלל אנחנו מדברים, ולמה.

אם כן, בקצרה, בתלמוד הבבלי נזכרת משנה שבה מפורטים ארבעה ראשי שנים שהעם היהודי נוהג לציין: בא' בניסן, ראש השנה למלכים ולרגלים; בא' באלול, ראש השנה למעשר בהמה; בא' בתשרי, ראש השנה לשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות; בא' בשבט – ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. ובית הלל אומרים – בט"ו בשבט.
במקור, צוין החג בימים שטרם הגולה ע"י העלאת תרומות ומעשרות מיבולה של הארץ. בהמשך, בתקופת הגולה, נהגו אבותינו, נטולי יכולת לקיים את המנהג המקורי, לציין את החג באכילת פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, כסמל להמשכיות הקשר עם הארץ ולגעגועים אליה.

אז איך הגיע ט"ו בשבט להיות חגם של הילדים, "כך הולכים השותלים" ו"השקדייה פורחת"?

מסתבר שעניין זה הוא פרי יוזמתו של אדם בעל חזון, אשר שאף לצקת מהות חקלאית-ציונית לחג, אשר מדגישה את הקשר בין האדם למולדתו, תוך שילוב ההנאה מטוב הארץ, מנהגי הגולה והכרת התודה לקב"ה:

הקשר בין ט"ו בשבט לנטיעת אילנות, כל שכן חג נטיעת האילנות, התפתח רק לקראת סוף המאה הקודמת בחוגים של מבשרי התנועה הציונית. זאב יעבץ, היסטוריון ומחנך, שבו תולים את הרעיון לעצב חג ל'נטיעת אילנות' בט"ו בשבט, כותב ומסביר: "למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ, אשר נטע ה' לאבותינו, לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית הספר לעשות יום טוב, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר את העצים, הנטעים, השושנים והפרחים, ככל אשר יעשו בארצות אירופא בראשון לחודש מאי".

הנטיעה הראשונה של האילנות בט"ו בשבט הייתה במושבה יסוד המעלה, וכך מדווחים עליה: "ב"ה, יום ב' לסדר כי ילך מלאכי לפניך, שנת ויתברכו (תרמ"ד 1884), עשרים ושניים בחודש שבט, פה צפת תובב"א. שלום לחותני היקר... בשבוע העברה נטענו בהגן אשר הוא בשותפות עם כל החברה יותר מחמש עשרה מאות אילנות נטיעות... כי אדם עם עץ השדה הוא חברה אחת, וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עסקנו הוא בנטיעות כי כך הורה לנו הבורא עולם, טרם כל לעסוק בנטיעות, כי גם הוא עשה כן כמו שכתוב: 'ויטע ה' אלוקים גן-בעדן'...".

בט"ו בשבט תר"ן (1890) לקח הרב זאב יעבץ, ששימש מנהל ביה"ס בזכרון יעקב, את תלמידיו ונטע שתילי עצים בחוצות המושבה. כל תלמיד אחז בידו שתיל והם צעדו ובפיהם שירו של יעבץ: "הנה הציפורים המעופפים שרים / כנף רננים הזמיר יתרונן בראש אמירים / ציפורים נאמנות / בראש השנה לאילנות". שנים אחדות לאחר מכן, באלול תרס"ו (1906), הציע המורה ח.ל. זוטא באספה הכללית של הסתדרות המורים העברים ביפו: "לחוג את ט"ו בשבט מפני שהוא חג האילנות, חג הטבע... אני מציע להטיל חובה לעשות חג נטיעות עצים בט"ו בשבט בכל בתי הספר...". ההצעה נתקבלה.

(עפ"י אליהו הכהן "מתי התחילו לנטוע" 'עתמול', מס' 3 ינואר 1976)




ואכן, היום, ט"ו בשבט מסמל בעיקר את הקשר החזק, השורשי והאוהב לארץ ישראל – קשר תורני וציוני כאחד.
אשרינו שזכינו לקיים ולחגוג אותו כאן בארץ ישראל בביטחון ובשמחה.

לסיום, מאחר ואני נציגת התכנית "זכור וכבד" אשר עוסקת בשואה, אני רוצה לסיים בקטע קצר הלקוח מתוך ספרו של ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות", אשר קושר בין השואה, אסונו של העם היהודי אשר כמעט והביא לחורבנו, לבין הנצח, הקיום התמידי והתקווה, המגולמים בדמותו של עץ יחיד:

זהו סיפור פשוט על אישה צעירה שהייתי עד ראייה למותה במחנה ריכוז. אישה צעירה זו ידעה, כי היא עומדת למות בתוך ימים ספורים. אך כשדיברתי עימה, הייתה רוחה טובה עליה, על אף ידיעתה זו. "מודה אני לגורל על שהפליא את מכותיי", אמרה לי. "בחיי הקודמים פונקתי ולא נהגתי רצינות בהישגים רוחניים". היא הורתה באצבע החוצה בעד חלון הצריף ואמרה: "עץ זה שבכאן הוא ידידי היחיד בבדידותי". בעד החלון יכלה לראות רק ענף אחד של עץ ערמונים ובענף היו שני ניצנים. "פעמים רבות אני מדברת אל העץ הזה", אמרה לי. בחרדה שאלתי אותה, אם העץ ענה לה. "כן". מה אמר לה העץ? ענתה: "הוא אמר לי, 'אני פה – אני פה – אני החיים, חיי הנצח'".