מעשה בעני אחד שהתפרנס מחפירת טיט למכור. פעם אחת חפר טיט, ומצא במקום שחפר אבן טובה שהיה שוויה הון רב מאד, ולא ידע מה שוויה .
והלך לאמן שיאמוד אותה, וענה לו שאין בכול המדינה מי שיוכל לשלם שוויה, וצריך לנסוע ללונדון עיר המלוכה.
אבל הוא היה עני ולא היה לא כסף לנסוע, והלך ומכר את כל אשר לו, והלך מבית לבית בשביל הנדבות, עד שהספיק לו לנסוע עד הים .
ורצה לעלות על הספינה ולא היו לו מעות, והלך לרב החובל והראה לו את היהלום.
ולקח אותו תכף הקפיטן על הספינה בכבוד גדול ואמר לו "אתה בוודאי אדם גדול " ונתן לו חדר מיוחד, מחלקה ראשונה, וכל התענוגים, כאחד מהנגידים הגדולים.
והחדר שלו היה לו חלון לתוך הים והוא היה תמיד משתעשע ומשמח את נפשו עם היהלום, בפרט בעת האכילה שעל ידי בשמחה והרחבת הלב באה רפואה שיתעכל המאכל בנקל.
ופעם אחת ישב לאכול והיהלום היה מונח על השולחן להשתעשע בו וישן.

בינתיים בא המשרת ולקח את המפה והפרורים, ולא ידע מהיהלום והשליך הכול לים.
וכשהקיץ מהשנה והבין את כול זה, היה לו צער גדול, כמעט שיצא מהדעת, ומה יעשה? והרי הקפיטן הוא גזלן שיהרוג אותו בעד מחיר נסיעת הספינה. על כן עשה את עצמו שמח כאילו לא ידע. והיה הקפיטן בכול יום לדבר אתו כמה שעות, וכן בא ביום הזה. והוא עשה את עצמו שמח, עד שלא הכיר בו הקפיטן כול שינוי.
ואמר לו הקפיטן: "הלא אני יודע שאתה חכם וישר לב, ואני רוצה לקנות תבואה הרבה ולמכור בלונדון, ואוכל להרוויח הרבה, ואני ירא שלא יאמרו שאני גונב מאוצר המלך, על כן יהיה הקניין על שמך, ואני אשלם לך במיטב". והוטב ביעניו ועשו כן.
תכף כשבאו ללונדון מת הקפיטן, ונשאר הכול אצל זה האיש, והיה כפל כפליים מהשווי של היהלום . (רבי נחמן מברסלב)