מדרש פיוט "ידידי השכחת" / ר' יהודה לוי – מאת אלכס רוייטמן
שולם עליכם ידידיי,
כמוני כמוכם יודע רבנו יהודה הלוי כי פסח חג של קרבה ותעצומות נפשיות הוא וכידוע בקהילות ישראל. אין כקרבה בכדי לעורר סקנדל. סצנה על דבר של מה בכך, ה' יתברך שכח לאסוף את כנסת ישראל מהגלות. – ויי, וא וואי ידידי השכחת ?
ולכל סקנדל וסקנדל מנגינה משלו אך אותה המוסיקה. נפתח הוא בשאלה הלא ממתינה לתשובה, ר"ל:אם הגיעו הדברים לידי כך ששאלתיך עכשיו כבר אל תטרח לענות. השכחת ?
שונה הסקנדל מריב, כי הסקנדל טקס חיזור רליוגיזי. ריקוד מחושב החוזר על עצמו. רוצה היא להטיח, להסות לעורר רחמים ותחושת אשם מחד- מכרתני, חילקת כבודי, אני דחויה,בחונה, הדופה ומעונה בין גויים רבים סירים ומחבתות. ומאידך- מרומם הסקנדל את נפשה של המסקנדלת. השכחת חנותך בבין שדי, איך בארץ לא זרועה רדפתיך והיו לך דודי והיה רצונך בי. לא שהוא שכח זה העיקר אלא להזכיר לעצמך את יופייך הבתולי שלא נשחק עם השגרה. להזכיר לעצמך את המחוות הקטנות שהעבירו רטט בגופך כמו- בקיעת ים סוף, לזמן את העדים האינטימיים של ראשית אהבתך -פארן וסיני. התזכור איך נפגשנו בליל מלילות.
כל סקנדל מבקש גאולה. גאולה מן השגרתי והממוסד. ולהשיר מבט בסקנדל אפשר רק אל מי שבאמת בוטחים באהבתו. במי שאנו בטוחים כי לא שכח – נו, היש בלתך גואל ? הגאולה האמיתית-היא התשוקה. וזהו תפקידו של הסקנדל וזהו תפקידו של הפיוט.
ועתה ווידוי-
גם אני תינוק שנשבה. מעלין ומורידין בפרוייקט המכובד הזה יהודים כשרים שדורשים פסוקים מבית אבא. ואילו אני נמלא פי בורשט ופיתחתי קינאת מזרחיות כי ביתי ובית אבי ברוסיה המה. לכן הרעיש ליבי כשגילי שגם גדול סופרינו, מתור הזהב של קהילת אשכנז שלום-עליכם הפנים את המוטיב של הסקנדל הארו-מטאפיזי.