ר' ישראל נג'ארה
צפת מאה 16

יַעֲרַת דְּבַשׁ עַל לְשׁוֹנֵךְ לְבָנָה כַלְּבָנָה
עָרְבוּ לִי שִׁירֵי הֶגְיוֹנֵךְ פִּצְחִי לִי שִׁיר וּרְנָנָה
עַתָּה אָמִיר לָךְ זְמַנֵּךְ אַחֲרֵי בְלוֹתֵךְ עֶדְנָה
שׁוֹשַׁנָּה אַגְדִּיל שְׂשׂוֹנֵךְ שׁוֹשַנָּה רַעֲנַנָּה


שָׂבַעַתְּ נוֹד בַּמְּדִינוֹת וּבַמִּדְבָּר מְלוֹן אוֹרְחִים
חוּץ לִמְנוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת וּמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים
אַתְּ רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵין הַחוֹחִים
הִכְאִיבוּךְ הִרְווּךְ לַעֲנוֹת מִכָּל עֵבֶר וּפִנָּה


רָאֹה רָאִיתִי דִמְעָתֵךְ עַל פָּנַיִךְ נִתָּכָה
אַעַל מָזוֹר אֶל מַכָּתֵךְ גַּם לְשִׁבְרֵךְ אֲרוּכָה
וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ וְשָׁבוּ בָנִים לִמְלוּכָה
וְצָרִים שׁוֹמְרִים רָעָתֵךְ יִהְיוּ מָשָׁל וּשְׁנִינָה


אֶל סַף נִכְסַף אֶל לְבָבֵךְ הוּא בָנוּי לְתַלְפִּיוֹת
שָׁם אֲקַבְּצֵךְ וַאֲשִׁיבֵךְ מִמְעוֹנוֹת אֲרָיוֹת
וְשָׁמָּה אֶשְׁכֹּן בְּקִרְבֵּךְ כְּמוֹ שָׁנִים קַדְמוֹנִיוֹת
עוֹד לָנֶצַח לֹא אֶעֶזְבֵךְ יוֹנָה לְחֶרֶב יוֹנָה

כל הזכויות שמורות © הזמנה לפיוט

 -------------------------------------------------------------------------------

מדרש פיוט - יערת דבש / רבי ישראל נג'ארה – מאת: שגיב אלבז

אני רוצה לקחת אתכם למסע קצר. מסע במרחב ומסע בזמן. אנו נוסעים צפונה לצפת ואחרוה למאה ה-16. התקופה איננה פשוטה, לא מכבר גורשו יהודים מספרד לאחר אינקוויזיציה נוראית, התחושה קשה.

בעוד מדריך הטיולים שלנו, המתולתל בכובע הטמבל, נמצא באמצע הסבר על המקום, אנו מתבוננים במישהו אחר... עיננו נשואות אל כיכר העיר, אל מרכזו, שם עומד אדם מזוקן. כובעו על הקרקע, אך לא למטרת איסוף מטבעות, ו 'ערקייא', כיפה אדומה גדולה, על ראשו. זרועותיו חשופות, בשונה מבני דורו, והוא אומר שירה. 'נביא בעירו'. המדריך מבחין שהוא איננו עוד מושא עניינה של הקבוצה ופוסק מהסברו. כך מתאפשר לנו להטות אוזן לדמות המעניינת ובתוך כך לנגן הנודד אשר מלווה אותו ויושב למרגלותיו. אט אט מתקבצים סביבו דמויות המשתוקקות לרוח, אולי מבקשים לעצמם יציאה מתוך חייהם אל חיים אחרים.

עובר אורח העומד חוצץ בינינו ובין הדמות המסתורית – מפטיר אחר כבוד: "ר' ישראל נג'ארה, פחח... הלזה 'רבי' יקראו?! והלא הוא עצמו העיד ששירתו על ניגוני ערב ותורגמה נשענת. הסכיתו!" מתקרב אלינו אותו האיש קמעא כרוצה להמתיק סוד "במו עיניי ראיתיו מתרועע לא אחת עם אנשים ריקים ופוחזים, בבתי משתה, רחמנא לצלן" ושוב מגביה קולו "שירת גאולה יקרא לשירתו! גאולה! עדיין גזירות איזבלה ופרדיננד מהדהדות באזננו והפוחז מפזז על גאולה. לי אין עניין בשכמותו!" מפטיר – והולך.

אך ר' ישראל ממשיך מבלי משים. נדמה, שכבר מורגל הוא במבקרים כאלה. אט אט מגלגל הוא לאוזנינו פיוט קסום. יערת דבש שמו. פיוט ששר הדוד לרעיה. וכב 'שיר השירים' מהווה משל לשיר של אלוקים לכנסת ישראל. אנו שומעים מתוך גרונו את הדוד אשר מבטיח לרעיה ששיריה הנעימים לא ישובו ריקם. וגם אם אולי שהוא היה רחוק ולא זמין – הוא שם לב שהיא סובלת מזה זמן בגלות והבחין בדמעתה הנוצצת באור. ויש תקווה לאחריתה. כמסע בתוך מסע נושא אותנו הפייטן, המשורר, לפגישה עם מקורות עתיקים: בתחילה הוא מטעים לנו 'יערת דבש' מספר שמואל, מגיש לנו שושנה מ 'שיר השירים' מפיח בנו תקווה מנבואת ישעיה. ומפריח לנו יונה המגיעה ממדרשי המקרא. צבעים וריחות, אלגוריות ורגשות. והכל בהטעמה מיוחדת עם מליצות תוך משחק מילים כשושנה ושׂשׂונה, עם משל ושנינה. אנו, נשבים ומוצאים בסיפור את עצמנו, את הסיפור מבית אבא הפרטי שלנו בתוך הסיפור הזה. כי הרי מי מאיתנו לא רוצה שלווה יותר וקצת יותר שקט?

ר' ישראל נג'ארה הוא מהפכן. פייטן אשר הצליח בדמותו לשלב בין עולמות שונים. לעיתים למגינת לבם של בני דורו. מחד, כשונה מבני דורו, חיבר פיוטים ללחן ערבי, התעניין במיסטיקה ושר שירים המשלבים זוגיות וגאולה, מאידך שימש כרב. עם אנשים כמוהו מפגיש אותנו עולם הפיוט. מפגש עם קצה קצהו של עולם עשיר. לדוגמה, בפיוט זה, לוקח הוא את השירה וממשילה ליערת דבש. אך בעוד בשיר השירים מונח הדבש מתחת ללשונה של הרעיה 'דבש וחלב תחת לשונך' לוקח הפייטן ומניחה אותה על לשונה 'יערת דבש על לשונך'. אולי, רוצה להגיד לנו נג'ארה: את השירים אל תסתירו – אמרו אותם, שירו אותם, למדו אותם – הרי הם כדבש כאותו מאכל מתוק המסמל ברכה.

תכנית 'ידידי השכחת?!' שמה לה בדיוק למטרה להביא את הפיוט אלינו, הסטודנטים. כל אחד בדרכו וכל אחת לפי הכמות בה היא רוצה. ההופעה היום היא אחת הדוגמאות המוהבקות לכך, אנו , בעזרת קולם המקסים של דביר ואתי נפגוש היום פיוטים, פייטנים ופרי יצירתם. נרגיש מהדבש אשר הם שמים לפתחנו. למעוניינים להרחיב מעט, לבדוק את הדבש לפרטים תתקיים סדנת 'דורשים פיוט'. אולי עכשיו ברור מדוע בחרנו לקרוא לקהילת הסדנא 'יערת דבש'.

ואם כבר בדבש עסקינן, נקנח באיך לו – 'פו הדב': "יום אחד כשהוא יצא לטיול, הגיע לקרחת בלב היער, ובאמצעיתה היה עץ אלון גדול, ומצמרת העץ עלה קול זמזום רם... קודם כל הוא אמר לעצמו : "לקול הזמזמום הזה יש איזה מובן. זמזום שכזה לא מזדמזם לו סתם כך, בלי שיש לזה איזה מובן. אם יש קול זמזום הרי שיש מישהו שמזמם, והסיבה היחידה שאני מכיר להשמעת קול זמזום היא אם אתה דבורה" ואז הוא חשב עוד זמן רב ואמר "והסיבה היחידה שאני מכיר להיות דבורה היא כדי לעשות דבש" ואז הוא קם ואמר " והסיבה היחידה שאני מכיר לעשיית דבש היא כדי שאני אוכל אותו" ואז הוא התחיל לטפס על העץ" (פו הדב, עמוד 6)

הדבש מוכן – בואו לטעום.

מדרש פיוט זה נאמר באירוע "ידידי השכחת?!" בהשתתפות: אתי אנקרי ודביר כהן עראקי, בבית הלל באוניברסיטה העברית בירושלים.