מדרש פיוט "ירדה שכינה/ רבי דוד בוזגלו" – שלומי אסולין

כאשר מתבוננים במשפט הראשון של הפיוט הוא מעורר תמיהה, הייתי אומר תמיהה כפולה. מצד אחד מדובר באמירה סנסציונית שהרי במסכת סוכה דף ד ע"א רבי יוסי אומר: "מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קטו טז'). ואילו כאן בפיוט נקבע כי "ירדה שכינה למטה".
תמיהה שנייה והיא היא המעניינת מבחינתי, היא ההתייחסות למידות. מסכת סוכה כידוע עוסקת בסוכה, היא למעשה מעין חוברת הדרכה, סטייל איקאה רק מה? חוברת שמביאה לנו את המחלוקות על אופן בניית הסוכה עד הנוסח הסופי. מעניין דווקא לראות שהעוגן של עקרונות בניית הסוכה נעוץ דווקא במשכן. בכלל אפשר לראות בפיוט הזה סוגיה ארכיטקטונית גרידא, סוגיה שמושקעת בה הרבה מאד אהבה. אהבה במובן של ההתעסקות עם העקרונות והשאיפה של מי מהצדדים להראות כי דרך הבנייה שלו היא הנכונה. עוד מעניין לראות כי בכלל עקרונות הבנייה נגזרים מהיחס שלנו ומתפיסתנו את האל. כלומר עמוד התווך כאן הוא השאלה : האם ירדה שכינה או לאו? ואם אנחנו מתעסקים בשאלות מטאפיזיות שכאלו בנוגע לנוכחות האל בעולמנו או בעולם, אז מעניין לראות גם באילו מושגים משתמשים כדי לדבר על העולם הזה. האדריכל השוויצרי לה קורבוזייה כבר עמד על עניין זה כאשר שם לבו על העובדה שהמידות הראשונות בכלל נגזרות מגופו של האדם, למשל, טפח, אמה וכדומה. בעצם מה שהוא רוצה לומר שמבנה או כל מבנה תואם את הקנה מידה האנושי, את צרכיו, את נוחיותו ואם תרצו את מידתו. כל מבנה הוא בקנה מידה אנושי, הוא בהרמוניה איתו וזהו העיקר. אז לאור הדברים האלו עוד מתחזקת שאלה מטאפיזית אחרת והיא: מדוע בכלל האל נדרש למקום פיזי? שהרי כבר נאמר בספר הזהר "לית אתר פנוי מיניה" ולא זו אף זו אלא שבספר שמות פרשת תרומה כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" בתוכם נאמר ולא בתוכו, כלומר בתוך המקדש. טוב, באמת מדובר בשאלות גדולות וקשות וודאי שקטונתי מלהשיב עליהן. דרך אגב, בכלל אפשר לשאול בעניין המידות, מה זה טפח? מה זו אמה? כלומר אמה של ילד או אמה של בוגר? אמה של אדם בעל מימדים או אמה של אדם כמוני, למשל. ואז אתה אומר לעצמך אם מדובר באמה של אדם כמוני הרי שאנשים היום היו מתגוררים בקופסאות נעליים.

טוב נחזור לעניינו. אז רבי דוד בוזגלו וודאי מכיר היטב את הסוגיה הנ"ל ובייחוד את זו המדוברת במסכת סוכה. הוא גם מבין כמו גם האמוראים שמדובר בכלל בסוגיה של המקדש ובכללה עניין המידות. אז מסכת סוכה ד ע"ב מזכירה לנו משפט ממלאכת המשכן שבפרשת תרומה "ונועדתי לך שם ודיברתי איתך מעל הכפורת". כתוב שארון הברית גובהו אמה וחצי הוא שישה טפחים והכפורת טפח נוסף יחד עשרה טפחים. כעת אנחנו מבינים יותר לעומק את עניין המידות והדיון המעמיק בו. עכשיו יתחילו חכמי הגמרא לדון בשאלות האמיתיות באמת, האם גובהו של ארון הברית באמת עשרה טפחים או שמא מדובר בפחות מזה? לא רק זה, הרי שלגישתו של רבי יהודה גמרא ה ע"ב, נבדלת אמה של בנין מאמה של כלים ולדידו אמה של כלים אורכה חמישה טפחים ולא שישה לגישתו של רבי יוסי. יוצא אפוא שלגישתו ארון הברית יחד עם הכפורת לא יעלו על גובה של שמונה וחצי טפחים. בעצם מפיוט שמושר בסוכות בדרך כלל דנו בסוגיה מטאפיזית של נוכחות האל ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו בשיח או בויכוח של אדריכלים, אם תרצו אפילו פועלי בניין, כמובן בניין המשכן. דרך אגב, גם רבי דוד בוזגלו ער לרמה של הדיון הזה ונותן דעתו על כך בפיוט. "ואתם נושאי דגלו חכמי לב המכהנים לו..." מה זה בכלל חכמי לב זו שאלה אז כתוב "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה" (שמות, תרומה). כאשר מצווה ה' על משה למנות את חכמי הלב הוא גם יודע את גודל החשיבות של העיסוק הזה. אני בכלל שואל את עצמי אם בכלל משכן אז מדוע בני האדם צריכים לבנות אותו, כמו מן מן השמיים יכול היה גם להופיע משכן מן השמים. אלא מה, שהמשכן הוא בבחינת מבנה סמלי, יותר משהוא נוצר עבור האל הוא נוצר עבור האדם. אז אפשר לומר אם זה ככה אז מדוע בכלל צריך אי אלו אנשים מיומנים חכמי הלב כדי לבנות את המשכן. אני חושב צריך לשים לב למסר האלוהי שמועבר לנו במעשה בניית המשכן. המשכן הוא אמנם מקום משכנו של האל אבל מתוכנו ומאופן בנייתו ניתן להשליך על חיינו ביום יום. הרי בסופו של דבר מי שמשתמש במשכן הם בני האדם ואותם הוא משרת. רגישות לצורכי האדם הם מעיקרו של חכם הלב, או של כל אדם שיוצר ובונה, בין אם מדובר ביצירה של ארון, שולחן, כסא, בית, שיר, פיוט וכו'. אגב, גם משה כאשר הוא מצווה את בצלאל לבנות את המשכן, הוא מצווה אותו להתחיל דווקא בבניית הכלים ואילו בצלאל בפועל מתחיל דווקא בבניית הבניין- הקרשים והיריעות ולא בבניין הכלים. גם כאן אפשר לומר מחלוקת, מחלוקת היא בעיה, אבל לא היא. למשה חשוב תוכנו של המשכן, קרי השכינה וארון הברית ואילו בצלאל סבר שסדר הדברים צריך להיות הפוך. אז נחזור לדיון על המידות. דיון עומק כזה על המידות של פרטי הבניין כפי שעולה הן מתוך הפיוט והן ממסכת סוכה הוא מעיקרו של חכם הלב. מחלוקת על מידות, על סדר יצירת היצירה חשובה ולא צריך להיבהל ממנה. יש לה מקום דווקא בשל העובדה שמדובר בשילוב של היגיון ורגש, של חוכמה ושל לב, ולא צריך לראות במחלוקת כזו אסון. בדיוק לשם כך מונו חכמי הלב, למעשה כל אדם שיוצר מבין זאת שצריך להשאיר מקום לפרשנות ביצירה ולכן השאלה או הקביעה ש"ירדה שכינה למטה מעשרה" לגיטימית באותה מידה לקביעה ש"מעולם לא ירדה שכינה". לא רק זה, אלא שלמחלוקת יש תפקיד, כך רבי נחמן אומר (ליקוטי מוהר"ן עמוד תמה): "ודע כי המחלוקת היא בחינות בריאת העולם... כי אילו היו כל תלמידי חכמים אחד, לא היה מקום לבריאת העולם, רק על-ידי המחלוקת שביניהם, והם נחלקים זה מזה, וכל אחד מושך עצמו לצד אחר, עלי ידי זה נעשה ביניהם בחינות חלל פנוי". אני רק מקווה שבדברים אלו לא יצא מצב שגיליתי טפח, וכיסיתי טפחיים, שוב עניין של מידות.