מדרש פיוט "ירדה שכינה" - עינבר בלוזר

אני רוצה לשתף אתכן בחיבור האישי שלי לעולם הפיוט בזמן שאנחנו מקיימות את בקשתה של הכנסייה "תנו לי לשתות".

גדלתי ביובלים, ישוב קטן בגליל בין כרמיאל לסכנין בבית מאוד חופשי. החופש התבטא בזכות המלאה שניתנה לכל אחת מאיתנו לבחור את דרכיה ואמונותיה כל עוד היא מילאה שני ציווים מחייבים: לגמור הכול מהצלחת ולשבת בארוחת ערב שבת. ארוחה זו הייתה חגיגית במיוחד אצלנו, והתייחדה במפה לבנה, לחם ויין טוב, בשר ודגים. בבית אמא שלי לא היו פיוטים, קידוש או נרות ועיקר הטקס היה השיחות המשפחתיות כשכולנו מסובין. עד שיום אחד אבי חזר מהמילואים עם שיר חדש, שלימים ידעתי לכנותו בשם – פיוט. שיר זה הפך במהרה לאורח קבוע אצלנו על שולחן השבת: "השם שפתי תיפתח ופי יגיד את תפילותיך...". אלוהים הצטרף אלינו בליל שבת. ירדנה שכינה.

את הפיוט שנשמע כעת "ירדנה שכינה" חיבר הרב דוד בוזגלו שנולד וגדל במרוקו במאה הקודמת ועלה לארץ והתיישב בקרית ים עד יום מותו. ידיעותיו בתורה ויכולותיו הלימודיות עשו אותו לאחד ממנהיגיה הרוחניים של יהדות מרוקו. משעלה ארצה המשיך הרב דוד בוזגלו להגיע לקהילות רבות ולהפיץ את לימודי הפיוט בארץ-ישראל.

בפיוט "ירדה שכינה" אנו עדים למעמד הר סיני, כדברי הכתוב: "כי יוצר המאורות, עמד בסיני להורות, את תורתו לדורות...".
מה הוא בא להורות לנו? מדוע אנו צריכים להיות יחד על מנת שתרד אלינו השכינה? כיצד מעבירים את התורה שלו מדור לדור? ולמה אני שואלת כל כך הרבה שאלות בנשימה אחת?
אני לא יודעת הרבה, אך אני מאמינה שחיפוש התשובות לשאלות גדולות אלה הוא הבסיס להבנת תורת ישראל ועם ישראל. זה עיקר הרעיון שלנו בהלל. על כולנו מוטלת הזכות והחובה להמשיך ולהעביר את הזיכרון הקולקטיבי הזה מדור לדור, כפי שמזכירה לנו הגדת פסח "והגדת לבנך...".

ולסיום, מעמד הר סיני הוא מופע פירו- טכני מורכב המשלב עשן, קולות וברקים, ענן כבד וקול שופר חזק מאוד. כולנו נפגשנו בפעם הראשונה בהר סיני ומי ייתן וגם במפגש שלנו הערב, כאן בחיפה, נזכה להרגיש בנוכחות המקום.
אני שמחה לפנות את הבמה לליאור אלמליח ולשכינה שירדה..