מלך אחד היה לו אוהב אחד, עמו היה מתייעץ בכל ענייני המלוכה, פעם בא אותו אוהב לבית המלך, ואחר שדבר עם המלך, יצא היועץ לגינת המלך, וראה את יופי הפרחים וקסמם, ורצה לקטוף לו זר פרחים.

בגינת המלך היה כלב גדול ואכזר ששמר את הגינה, וכאר האוהב שלח יד לקטוף מן הפרחים , קפץ עליו הכלב, נשכו, פצעו, וקרע את בגדיו, והיועץ ברח משם כל עוד נפשו בו. והנה בשמוע המלך את נביחות הכלב קם אל החלון וראה את כל אשר נעשה, והצטער על אותו אוהב שרצה ללקוט פרחים שלא ברשות, שהרי אם כך עושה השר, מה יעשו אזובי הקיר?

לאחר זמן מה, כשבא אותו ידיד למלך, אמר לו המלך, ראיתי את הכלב האכזר הזה כיצד נשך ופצע אותך. וכוונת המלך הייתה להעיר אוזנו למוסר על שרצה לקחת פרחים מגן המלך שלא ברשות, אך לא רצה לבזותו ולהעיר בפירוש, על כן רמז לו בעקיפין בדברו על אכזריותו של הכלב. (הרב עובדיה יוסף, ספר הליכות מוסר השלם, תשעא).