"מעשה שהזכיר הרב חמדת ימים ושהיה בירושלים עיר הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן, שהיה בה רב גדול שהיתה דרכו כל שנה לפני פסח שהוא עצמו היה מסתובב על כל החנויות והבתים והיה אוסף כספים רבים צדקה לעניים והיה מחלק לתלמידי החכמים, לבני אדם צנועים, וליתומים ואלמנות, כל אחד לפי שיעורו כפי צרכיו להוצאות החג, ובאותה עת היה גר בעיר חכם אחד שהיה חסיד וצנוע מאוד ואף פעם לא רצה ליהנות מבני אדם.

ובעת שהרב חלק את כסף הצדקה שאסף, נשכח ממנו אותו חסיד ולא שלח לו כלום ואותו חסיד היה בצער גדול עקב חסרון כיס שלא מצא בידו אף לא פרוטה ולא הכניס לביתו אפילו חיטה.

שלושה ארבעה ימים לפני החג אמרה לו המשפחה האם שכחת עצמך שלא הכנסת לבית שום דבר לחג, מה יהיה האם אתה רוצה שנמות ברעב בחג הזה, שעד כה לא הבאת כלום, והיו בוכים לפניו על מזלם הרע, ואף החסיד עצמו נחנק מבכי והיה בוכה יחד איתם עד שלא יכל לשאת בסבלם וקם והלך לאחת מפינות הבית, הצמיד ראשו לקיר והיה בוכה ומתפלל להשם יתברך שירווח לו קצת מעניות שנדבקה בו.

ועלתה צעקתו ותפילתו לפני מלכו של עולם וכמעט בר מינן רצה לקצוף על אותה עיר ולכלותה בגללו, ומיד רץ אליהו הנביא, עמד לפני הקדוש ברוך הוא בתפילה ואמר לפניו י"ג מידות של רחמים "ה' ה' א-ל רחום וכו' אל תשחת עמך ונחלתך".

וקבל הקדוש ברוך הוא תפילת אליהו ז"ל ושב מחרון אפו על אותה עיר.

החסיד הזה לאחר שנוכח שלא נשאר בו כוח לבכות יצא בעיצבונו לשוק ואמר בלבו ללכת לתעות במדבר, רק שלא יראה במות בניו ובנותיו ברעב לעיניו.

ביציאתו לשוק הזדמן אליו אליהו ז"ל בדמות זקן מכובד אשר שכינת רם ונישא על פניו, ופנה אליו אליהו ואמר לו שלום עליכם והחסיד השיבו עליכם שלום ואמר לו מה צריך כבוד אדוני, ענה אליהו ואמר דע לך שאני איש זר שזה עתה הגעתי מעירי, ועוד מעט פסח ואיני רוצה להכביד על גבירי העיר שיארחוני, כי שבח לאל יתברך לא חסר לי דבר, יש לי משלי ואוכל ממנו, ואני מבקש ממך לקבל אותי לביתך בפסח זה וקח מידי סכום זה להוצאותי.

ענה לו החסיד ברוך הבא אדוני, הבית ביתך, ואיני רוצה לקחת ממך כלום, ואליהו המשיך ולחץ עליו עד שקיבל ממנו את הכסף, ואמר לו אותו חסיד אנא אמור לי מה שם כבודו כך שבערב פסח בעת שאחפש אותך אוכל למצוא אותך.

אמר לו שמי הוא רבי נסים המצרי, והחסיד רשם את השם בארנקו והלך בשמחה רבה לביתו ואמר לאשתו, שבח לאל הנה הקב"ה ראה צערי והנה מצאתי אורח שנתן לי להוצאותיו ולהוצאותינו די והותר, אבל אני מבקש ממך ודורש שאם יבוא אליך האורח הזה ואני לא יהיה נוכח, שתקבלי אותו בשמחה ותכבדי אותו כי רואים עליו שהוא אדם גדול ששכינת הקב"ה על פניו, ומי שיראה אותו וישמע דבריו היפים יישאר המום ומתפלא ולבו לא ייתן לו ללכת להיפרד ממנו מאדיבותו ומתק דבריו הנחמדים, ושמו הוא רבי נסים המצרי.

ושמחה כל המשפחה ואמרו לו תנוח דעתך מעניין זה והלוואי שיבוא ברוך יהיה והוא יהיה פאר לראשנו ובבת עינינו, והלך החסיד לשוק וקנה את כל הנחוץ להם לחג, אוכל שתייה ובגדים וראה שלאחר הכל נשאר בידו כסף רב והיה כולו המום ואמר בלבו שהברכה של הכסף לא באה אלא בשל ברכת אותו אורח העומד להתארח אצלו בפסח.

יום ארבעה עשר בניסן לאחר שהסתפר ועשה מצת מצווה והלך לבית המרחץ, התרחץ וטבל טבילת מצווה לכבוד המועד, והחליף בגדיו, יצא לרחוב לחפש אותו אורח, והיה מחפש אותו ממקום למקום עד שעייפו רגליו, וכל מי שהיה עובר לידו היה שואלו יואל נא אדוני להגיד לי אם ראה זקן אחד ששמו רבי נסים המצרי והוא נראה כך וכך, וכל אחד היה עונה לו שמעולם לא שמע שם זה אלא כעת מפי השואל, ואותו חסיד המשיך לשאול ולחפש אותו עד שבא הערב והגיע עת ערבית, וכשלא מצאו הפסיק לחפש ואמר בלבו, בטוח שאותו אורח שאמר לי שיתארח אצלי, אינו מבני אדם, ואינו אלא אליהו הנביא ז"ל, וקרא לעצמו רבי נסים המצרי בגלל שעשה איתי את הנס הזה וקיים אותי ואת משפחתי בפסח יקר זה כמו הנס שנעשה עם ישראל במצרים. ואותו כסף שנותר בידי החסיד נהייתה בהם ברכה והתקיים מהם כל ימיו ולא נצרך לבריות.

בליל פסח בעת שרב העיר גמר את סדר פסח והלך לישון, בשנתו בא אליו אליהו ותפס אותו בחניקת מוות מבלי יכולת לנשום, ולאחר מכן הרפה ידו ממנו, והרב היה בוכה ומתחנן לפניו ואומר, מה פשעי ומה חטאתי שבאת להרגני, ענהו אליהו ואמר האם אינך יודע מה עשית שקבלת כספי צדקה וחלקת אותם, וחסיד פלוני שכחת ולא זכרת לשלוח לו קצת כסף לצורכי החג, ודע לך שמרוב בכיו שהיה בוכה ומשוע, צעקתו עלתה לשמים לפני מלכו של עולם ישתבח שמו, שכבר קצף עליכם ועלתה לפניו לכלותכם בגללו, לולא עמדתי אני לפניו בתפילה עד ששב חרון אפו מעליכם. ומיד ירדתי אני בעצמי אליכם, ופגשתי את החסיד ונתתי בידו סכום כסף להיות לו לצורכי החג, וכך יצא מהעצב והדיכאון שבהם היה. וכעת העצה שלי אליך להאיר את נשמתך היא שתקום בבוקר מוקדם אתה בעצמך ולך אליו ותבקש ממנו סליחה כפי שצריך.

והרב נשאר נסער כל אותו לילה ולא יכל לישון, ולמחרת בבוקר הלך בריצה אל אותו חסיד וסיפר לו את אשר היה לו בשנתו בגללו וביקש את סליחתו. והחסיד סלח לו מעומק לבו."

(מתוך הגדה של פסח "רינה וישועה" לרבי שלמה זרקא זצוק"ל ורבי יהודה צ'רמון זצוק"ל מחכמי אלג'יר יצא לראשונה בלשון ערבית בשנת תרט"ו 1856, תורגם לעברית ע"י דוד אזרואל בשנת תש"ס)