חסיד אחד שהיה עשיר גדול ומעולם לא ידע מה היא עניות ומה טיבה, ומרוב חסידותו, האיש הזה כל יום שישי בשלוש אחר הצהרים היה מקבל עליו את השבת, פעם אחת באחד מימי שישי, לאחר שכבר קיבל עליו את השבת היה חייב לצאת בחמש לסדר דבר מה, ובלכתו ברחוב פגש עני אחד וביקשו בתחנונים לתת לו איזה מטבע לצדקה, שעד לשעה זו עוד לא קנה כלום לשבת. כעס עליו החסיד והחל לצעוק עליו ואמר לו איך יתכן שיש בן אדם שעד עכשיו לא קנה את כל צרכי השבת, ובטוח שהנך משקר אותי וכל כוונתך לנצל אותי ולהוציא ממני כסף, והחסיד נפרד מהעני בכעס רב. בעת שנכנס לביתו ראתה אשתו שהוא כועס וזועף ושאלה אותו מה לו, וסיפר לה את העניין העני ההוא. ענתה אשתו ואמרה לו שבטוח שהוא טועה בגלל שאינו יודע עניות מה היא, ואתה חושב שכל האנשים כמוך, אבל אני שגדלתי בעניות יודעת טוב ממך, כי אבי קרה לו, לא פעם שהגיע ערב שבת וידו לא השיגה במה לקנות לנו אפילו לחם, והעני הזה שביקש ממך בטוח הוא אמר אמת לאמיתה. כששמע בעלה את דבריה עלה בדעתו לצאת ולהיוודע על אותו עני, ומפני שכניו נודע לו שעד כה לא הביא לביתו אפילו חבילת פטרוזיליה. וכששמע את הדברים ריחם עליו בלבו וביקש את סליחתו ומיד הביא לו כל צרכי השבת: לחם, בשר, עופות מבושלים, הכול מוכן ומזומן לסעודה.
("רינה וישועה" הגדה לפסח, מתוך ההקדמה, רבי שלמה זרקא ורבי יהודה צ'רמון)