בתיה חורי

השבת אנו פותחים חומש חדש, מתחילים את ספר ויקרא. ספר שלא זכה לפופולריות רבה אצל הציבור הישראלי הרחב בגלל העיסוק הנרחב שלו בקרבנות. הקורבנות היום הם דבר שרחוק מאורח החיים שלנו, הקרבתם נתפסת אצל חלקנו כפרימיטיבית וברברית ולכן נמנעים מלעסוק בחומש ויקרא.
חלק מההזנחה הזו של ספר ויקרא מלווה גם בנימוק אידיאולוגי-רוחני, "כשיבנה מחדש בית המקדש, כבר לא יקריבו קרבנות". אמנם זהו נימוק קביל, נימוק אותו נותן הרמב"ם במורה נבוכים ג:לב כאשר הוא מסביר על ההתפתחות ההדרגתית של העם והמעבר מהיותם עובדי אלילים בעלי צלמים וגילומים מוחשיים לעובדי אלוקים מופשט וחסר כל גילום. אך לעניות דעתי גם הרמב"ם לא היה מוכן בגללו לעקור את לימוד ספר ויקרא.
נראה לי שדווקא היום, עוד יותר מבתקופה בה היו קרבנות, יש צורך ללמוד את הספר ולנסות להבין מה הוא מנסה ויכול ללמד אותנו, בני הדור בו אין קורבנות מוחשיים. לימוד שהוא בבחינת מה שאומרים חז"ל במסכת זבחים: "כל העוסק בתורת חטאת, עולה ושלמים מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חטאת, עולה ושלמים". בדורנו המעשה המופשט של הלימוד, העיון בקורבנות נחשב כשווה ערך כמעט להקרבה עצמה.
יוצא מפה שהלימוד של הפרשות הכל כך חומריות לעיתים עם תיאורים שנראים ממש קטנוניים, טומן בחובו תובנות שנכונות גם לנו היום ויכולות להשפיע על חיינו.

המסה הכבדה ביותר של הקורבנות נמצאת בשתי הפרשות שפותחות את הספר: ויקרא וצו.
פרשת ויקרא פותחת ברשימת קורבנות, עוקבת לה פרשת צו שמכילה אף היא פתיחה חדשה: "וידבר ה' אל משה לאמר" ולאחריה רשימת קורבנות. אחת השאלות המרכזיות לגבי פרשות אלו היא- מדוע לא לאחד אותן? אם ישנן שתי פרשות הפורשות רשימה של קורבנות, מדוע לא להפוך אותן לפרשה אחת ורשימה אחת?
יתרה מכך- כשמעיינים בפרשות רואים שמדובר כמעט באותם הקורבנות: עולה, שלמים, חטאת, אשם ועוד. אותה רשימה חוזרת פעמיים- מדוע?
מורי ורבי, הרב יוני גרוסמן, שחלק נכבד מדבר התורה נכתב בעקבות שיעור שלמדתי אצלו, הדגיש תמיד שכשרואים דמיון גדול צריך לדעת לחפש את השוני. השוני יימצא בפרטים הקטנים והלכאורה זניחים, אך בד"כ יכיל מידע מהותי וחשוב.

אז מהו השוני בין רשימת הקורבנות של "ויקרא" ורשימת הקורבנות של "צו" ?
אחד ההבדלים הבולטים נמצא בסדר בו מסודרים הקורבנות. בעוד שבויקרא הסדר הוא: עולה-מנחה-שלמים ואז חטאת-ואשם הרי שבצו הסדר הוא: עולה-מנחה ואז חטאת-אשם-ושלמים. למי שהצליח לעקוב השוני הוא בקורבן השלמים שבפרשת ויקרא נמצא באמצע ובפרשת צו נמצא בסוף.
הסדר שבפרשת ויקרא די מובן: שלושת הקורבנות הראשונים- עולה, מנחה ושלמים- הם קורבנות נדבה, קורבנות שהאדם מנדב מרצונו החופשי והטוב. שני הקורבנות הבאים אח"כ- חטאת ואשם- הם קורבנות שהאדם חייב להביאם בעקבות חטא שחטא.
מול זה הסדר שבפרשת צו לא נראה הגיוני, מה הוביל לכך שקורבן השלמים, שהוא קורבן נדבה, עבר לסוף הרשימה?
ההסבר לשינוי נעוץ בפתיחה; הרשימה של ויקרא פותחת ב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן ל-ה'"- רשימה זו נאמרת לבני ישראל וממילא היא נאמרת מנקודת מבטם. לעומת זאת, הרשימה בצו פותחת ב: "צו את אהרון ואת בניו" כלומר, רשימה שנאמרת לכהנים ומתוך נקודת מבטם.

מנקודת המבט של הכהנים אין חשיבות ל-האם הקורבן הוא חובה או נדבה, בשני הסוגים הכהן חייב באותן עבודות של הקרבה. העניין שכן חשוב מבחינת הכוהנים הוא מערבותם באכילת הקורבן ולכן הסדר של הקורבנות בפרשת צו המדברת אל הכהנים הוא מהקורבנות בהם אין לכהן שום חלק (עולה) עד לאלה שהם שותפים שווים באכילתם (שלמים).

יוצא מכך שהחזרה, הכפילות של שתי רשימות באה מכיוון שכל רשימה מיועדת לקהל אחר- הרשימה בויקרא מיועדת לעם כולו והרשימה בצו מיועדת לכוהנים בלבד.

לסיכום, אני רוצה לחזור לעניין בו פתחתי- ספר ויקרא מכונה "תורת כהנים", הוא עוסק בהלכות הקורבנות והמקדש שקשורות מהותית לכהנים ולכאורה לא קשורות כלל לאדם הפשוט, אך דווקא משום כך הוא נפתח באדם הישראלי הפשוט המגיע למקדש.
בהרבה מתרבויות העולם העתיק הכוהנים הם האליטה, עבודתם סודית ולעם אסור לדעת עליה. ספר ויקרא עוסק גם כן בענייני כוהנים וקיימת סכנה שמא האדם הפשוט ירגיש שאיננו חלק מאותה אליטה, שמוסד הכהונה יהפוך לאיזוטרי ומורם מעם. לכן, הפתח הפרק בשתי רשימות כמעט שוות, האחת לאדם הפשוט מישראל והשניה לכוהנים כדי לבוא ולומר שבענייני קדושה אין קדימות ואין עדיפות. יתרה מכך, הרשימה הראשונה בספר היא זו שמיועדת לאדם הישראלי הפשוט דווקא ובכך מצהיר ספר ויקרא כי גם אם ישנם אנשים מנהיגים שמתוקף תפקידם הינם מובדלים מהעם הרי שכל תכליתם ומהותם היא להיות השליחים של הציבור כולו שנמצא דווקא הוא במרכז העניין.