מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון מבית רבו, והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת הנהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה רבה.
נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי, ולא החזיר לו שלום. אמר לו (רבי אלעזר): כמה מכוער אתה, שמא כל בני עירך מכוערים כמוך?
אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית.
כיוון שידע רבי אלעזר בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: סלח לי! אמר לו: איני סולח לך עד שתלך לאומן שעשאני ותאמר לו: כמה מכוער כלי זה שעשית.
היה מטייל אחריו, עד שהגיע לעירו (של המכוער) יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, שלום עליך מורי מורי! אמר להם (המכוער): למי אתם קוראים: רבי רבי? ! אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: כך וכך עשה לי. אמר לו: אף על פי כן סלח לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני סולח לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.

(תענית כ, ע"א)