מדרש שיר- מלכויות, מאת: אלכס רויטמן

פתחה היא את ספר הזוהר חלק ג', דף קסו, ע"ב
השמש דחקה קרן מאובקת מבעד לתריסים
קראה: מעשה ברבי שמעון בר יוחאי
מרד הוא ברומאים מרד הוא בעולם. בגשמיות רצה למרוד
משך תלת עשר שנין הייתה מערת החרובים של תרומה בגליל עולמו.
אמרו עליו החכמים כי סר וזועף וסגפן היה
אכזר וסובל היה צדיק יסוד עולם
צער מערה על כתפיו ועליה כל הבריאה כולה שעונה על עמוד של סומך אחד ,על אטלס מיוסר.

את כל גופו עד ראשו טמן באדמה
אמרו עליו החכמים שאינו ירא לא מלמעלה ולא מלמטה, לא מבשר ודם ואף לא מן הקב"ה.
והוא נוהג היה לומר כי זהו זמן היראה. יראה הכרוכה במוות. אמר את תפילותיו וכיוון לסיימם במילה "חיים" שבמילה זו קיווה, תבוא עליו המיתה ותאסוף אותו השכינה.

דימה כי הוא לבדו. גופו הפך לגופו של האדם הראשון. ואז הצמיח שורשים. דימה שגידיו ושריריו הופכים לעפר הבריאה – כתר ומלכות הוד בינה. מסתעפים ומתחבקים. הופכים לסולמות בהם עולה הוא לבדו. אליו.

ואז שמע אותה קוראת.
בכה רבי שמעון וגעה.
איילת אהבים ויעלת חן:
דדיה ירווך בכל עת.
באהבתה תשגה תמיד.
הרגישה היא את בכיו ורכנה היא אל הדף.
הרגיש הוא גופו מתעבר ואמר: עתה הוא זמן האהבה . באהבה תלוי הדבר.
רצה לצעוק לה:
כל נשימה שאת לוקחת. כל שערה של אור שאת מושכת מושכת שפע בעולם הזה. כמה ימים ונחלים מקורות ומבועים מתפשטים ממך לכל עבר. אצבעותייך הקטנות את מצופפת. אוספת את האור למעשה.
ממך הכל, עלייך עומדים עליונים ותחתונים ואור עליון ממך ייצא.
רצה לצעוק אך לא ידע את שמע המפורש. הרגיש את עשר ספירות הבלימה באצבעותיו הרחוקות. כי בבלימה העולם נוצר ובבלימה העולם עומד.
לחש: מי יוכל לגלות ולומר סתרייך וגנזייך. הלא אם תטיב שאת ואם לא תטיב שאת לפתחו סודה רובץ ואליו תשוקתו. והיא מושלת בו.
ובבקרים חיכה לה אחרי שנטלה את ידיה אחרי שרחצה את פניה מהצל חיכה לכמה טיפות שייפלו על האדמה המלוחה סביב עישוניו. ניסה לומר איתה בנשימה אחת תפילה שאינה יודעת את טעמו של ההרגל.

בכלות השנה השלוש עשר פרץ מהמערה. חיפשה ולא מצאה. כל מקום שנתן בו את עיניו מיד נשרף . החזיר אותו הקב"ה למערה ולראשנה שמע אז הוא את קולה . קולה של השכינה.

אמרה: זאת אהבה . היא נמצאת מעלינו עוטה כמו כתר -אור של מלכויות. זאת אהבה. היא נמצאת מעלינו. היא לא נתפסת בעיניים גשמיות.

בכה רבי שמעון והכניס ראשו בין ברכיו ונשק לעפר.