איריס מושקוביץ

התקופה בה אירע סיפור חנוכה היא תקופת אמצע בית שני. כ- 220 שנה לפני החורבן. בין 167-169 לפנה"ס, והיוונים היו אז בעיצומה של רדיפת היהדות והיהודים.

מה קורה בעולם?

היוונים:
התרבות היוונית באותו זמן השפיעה השפעה עמוקה ומכרעת על העולם התרבותי העתיק ממצרים עד לגבול הודו מצד אחד, ומצד שני עד חופי האוקיינוס האטלנטי, כולל צפון אפריקה, איטליה וספרד. תרבות היוונים נקראה התרבות ההלניסטית גם משום שהיוונים נקראו הלנים וגם מאחר שהטמיעה בתוכה את כל התרבויות האחרות,המצרית הבבלית והפרסית. משום כך היא הייתה מאוד מורכבת ולא הומוגנית. פוליתיאיסטית. בעצם אפשר לומר שהתרבות היוונית, השפה היוונית, המיתוס היווני, האדריכלות, התיאטרון הפילוסופיה והמדע היווני הפכו להיות נחלת העולם התרבותי כולו.

היהודים:
גם התרבות היהודית התחדשה באותה העת. מעין מה שקרה לתרבות היוונית כאשר גם היא כללה בתוכה את שרידי התרבויות העתיקות האחרות התעשרה והשתנתה. המושג 'עם יהודי' הוא כבר לא מקראי מכיוון שהעם היהודי המקראי הוא עם ישראל הכולל את כל 12 השבטים, ואילו העם היהודי כבר לא כולל את כולם שכן 10 השבטים כבר אינם. לא מדובר רק בחסרון מספרי. להיפרדות הזו יש ערך חשוב מאוד. לטראומה של גלות 10 השבטים והיעלמותם מעל פני ההיסטוריה היהודית יש תוצאות, גם בתולדות עם ישראל וגם בעיצוב מחודש של העם היהודי תחת ממלכת יהודה: כאשר העם עובר מתפיסה נאיבית של קיום לאומי רגיל לקיום לאומי בעל תודעת ערך ושליחות רוחנית ותרבותית. התרבות היהודית החדשה חידשה את מקומם וערכם הרב של חכמים אנשי התורה שבעל פה בהנהגת העם, על ידי קביעת סדר יום, ועיצוב יומו ולילו של היהודי מכול הבחינות: חגים, שבתות, תפילות, ברכות תקנות. נוצר גם מושג סוציולוגי חדש בתולדות האדם – הקהילה מפני שלא הייתה מדינה.והחלה עבודת המקדש בירושלים, שהייתה עדיין במימדים קטנים. לא כמו הפאר והגדולה של מקדש שלמה וממלכת שלמה.


מה אנו מוצאים בארץ ישראל?
כשהיוונים בראשותו של אנטיוכוס אפיפנס כובשים מידי הפרסים את האזור של ארץ ישראל והם פוגשים בתרבות היהודית, הם נדהמו והופתעו. הם מעולם לא פגשו באנשים כאלה קודם לכן.היהודים היו המונותיאיסטים היחידים בעולם. השקפת העולם שלהם הייתה שונה לחלוטין משל כל אחד אחר - דהיינו, שכל דבר קיים, נברא ומתקיים על ידי כוח מוחלט אחד, אלוקים בלתי נראה ומשגיח. את הרעיון הזה - ובמיוחד את נושא השגחתו המתמדת של האלוקים, והעובדה שהוא מתייחס לחייהם של בני האדם - מצאו היוונים כנשגב מבינתם.ומעבר לכך, היוונים לא היו מסוגלים להבין את המבט היהודי על התורה. זה היה ספר עתיק, שהיהודים טענו שקיבלו מן האלוקים, ושהכיל הוראות מוזרות כיצד להוביל את החיים לשלום, לאחווה, לאחריות חברתית ולכבוד החיים.
בקיצור, היוונים לא ידעו איך "לבלוע" את היהודים.
בנוסף, ההשקפה היהודית הייתה גם מבלבלת. היוונים היו אנשים שהעריכו חינוך ושאיפה לחוכמה - משהו שהיהודים העריכו והעריצו גם כן. היוונים דיברו בשפה יפהפייה, שהיהודים הוקירו באופן מיוחד. ( התורה תורגמה ליוונית במאה השלישית לספירה).
למרות ההערכה ההדדית המסוימת הזאת - שבדרך אגב משכה יהודים רבים - לא יכלה התרבות הדומיננטית היוונית, לסבול יותר את הניגודים העצומים שבין התרבויות.
תקופת ירח הדבש מסתיימת בקול רעם גדול, כשאנטיוכוס אפיפנס נוקט בצעדים מתוכננים היטב, בין השנים 169-167 לפנה"ס ופותח בתקופה של "גזרות שמד" - צווים והוראות שנגזרו, על מנת לגרום ליהודי ישראל לסגל לעצמם את התרבות ההלניסטית ו"להתייוון", כשמטרתם הסופית היא השמדת היהדות.
הצעד הראשון בו נוקט אנטיוכוס, הוא השגת שליטה על עמדות הכוח היהודיות. לשם כך הוא מסלק מתפקידו את הכוהן הגדול ומחליף אותו ביהודי ש"מונח אצלו בכיס".
הכהן הגדול במקדש הוא נציג הקהילה היהודית בפני השלטון המרכזי ז"א מול היוונים. כמובן, דבר זה יצר בעיה של עירוב שני תחומים שאינם צריכים להתערב זה בזה: הכהונה במקדש והאחריות הקהילתית המדינית. הכהן אינו רק כהן, אין הוא עוסק בעבודת הקודש בלבד, אלא במקביל לזה, ואף יותר מזה, הוא ראש קהילה ופקיד חשוב. פוליטיקאי. מי שמינה את הכהן הגדול לתפקיד היה השלטון המרכזי, לכן החלה הכהונה הגדולה נמכרת בכסף כמשרה. העם החל לזלזל בתפקיד הכהונה הגדולה, מפני שהכה"ג שימש יותר פקיד וראש הקהל מאשר איש הקודש. אך אי אפשר להחליפו, כי אין בית מקדש נוסף, ולמנות כהן מקביל - בלתי אפשרי והתפקיד הוא חיוני והכרחי. ודאי שבין הכוהנים היו אנשים טובים. אבל העובדה שבית המקדש הפך להיות מרכז כלכלי חשוב, ומי שהיו קרובים לצלחת יכלו ליהנות מהאוצר, השחיתה במידה מסוימת את משפחות הכוהנים שגרו בירושלים. בעצם התפתחו שני מעמדות בתוך הכהונה עצמה: הכוהנים שהיו קרובים יותר למרכז, והפריפריה הכוהנית. החשמונאים יצאו דווקא מהפריפריה, מן הכפר. הם באמת חלקו בגורל העם, ולא נהנו ממנעמי השלטון שהיו בירושלים ומסביב למקדש.

לאחר שאנטיוכוס מציב את האיש שלו בתפקיד הכוהן הגדול, הוא פותח במהלך הבא, שמטרתו השכחת לוח השנה היהודי.
באותו זמן אנטיוכוס מפתח הבנה לגבי מהותם של היהודים. מבחינתו מדובר באנשים העוסקים בזמן בצורה אובססיבית - הם מנסים להפוך את הזמן לקדוש. אם יצליח למחוק את הזמן, יצליח גם למחוק את מנהגיהם של היהודים. לשם כך מחליט אנטיוכוס לאסור את שמירת השבת, את קידוש החודש עם מולד הלבנה, ואת שמירת החגים - פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפור וסוכות.
בשלב הבא אנטיוכוס מוציא צווים האוסרים שמירת כשרות ולימוד תורה. ספרי תורה נשרפים בפומבי, וחזירים מוקרבים על ספרי קודש יהודיים בכדי לטמאם. ניתן לראות שלאנטיוכוס, שיודע עד כמה החזיר מתועב בעיני היהודים, ישנה אובססיביות מסוימת לגבי חיה טמאה זו. הוא מכריח את הכוהנים הגדולים למסד הקרבת חזירים בבית המקדש שבירושלים, כמו גם לאפשר שם עבודה לכל סוגי האלילים היווניים.
ולסיום, אנטיוכוס אוסר למול את הבנים. עבור היהודים, מהווה המילה אות וסימן מוחשיים לברית הקיימת בינם לבין האלוקים. היוונים - שסוגדים לשלמותו של הגוף האנושי - מוצאים זאת כדבר מתועב ביותר, ומבחינתם ברית המילה היא הטלת מום.
מזבחות לזאוס ולשאר האלילים הפגאניים, הוקמו בכל כפר, ויהודים מכל אזור הוכרחו להשתתף בפולחני ההקרבה.

התייוונות:
נוצר מצב שבו לא זו בלבד שהכוהנים קונים את הכהונה ואחראים על הצד הפולחני והמדיני, אלא אף נעשים יותר ויותר מייצגי התרבות ההלניסטית בתוך הקהילה היהודית, עם כל הפרדוקס שבדבר. הם, אנשי המקדש, ראשי הקהל - מייצגים את התרבות ההלניסטית הכוללת. כיצד קרה הדבר? מסתבר שלאדם הנכנס ויוצא אצל אנשי השלטון יש צורך ורצון גם יחד להיות דומה ושווה בנימוס, בהתנהגות, בשם ובשפה. והם כמובן השפיעו על שאר העם. ישנם כוהנים המוזכרים בספרי החשמונאים, מֶנֶילָאוס וְיָסון, שני שמות יווניים מובהקים הלקוחים מהמיתולוגיה היוונית. כנראה שהיו להם גם שמות יהודיים אך אלו השמות שהיו מקובלים. הם החליטו כראשי הקהל לבנות אצטדיון מול בית המקדש בירושלים לתחרויות סוסים, שהיו מקובלות בכל הערים היווניות ההלניסטיות ולתרגילי ספורט. היה מקובל שהספורטאים, בדרך כלל גברים, יהיו ערומים לגמרי, כדי שדבר לא יפריע להם בריצה ובהיאבקות. אלו מוסדות החינוך, מוסדות הציבור, שלא רק שהושקע בהם כסף רב, אלא אף ניתן אישור לבנותם בקרבה כמעט מיידית לבית המקדש בתוך ירושלים, ובתוך תחום יהודה בכלל. ההשתלבות בתרבות היוונית התבטאה גם בלימוד השפה היוונית ושימוש בהישגיה האדריכלות, האמנות, הפיסול הציור והספורט. וכמובן ש"אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר"....


מרד החשמונאים:
טיהור המקדש על ידי בית חשמונאי נעשה לאחר 3 שנים. אם זאת יש לציין שהמלחמה ביוונים וההתייוונות נמשכה 25 שנה עד לחתימת הסכם שלום בין היוונים לשמעון בן מתתיהו.
ידוע שנשים חייבות במצוות החג כי "אף הן היו באותו הנס" אך חשוב לדעת יותר מכך: שבלעדיהן לא היה נס שהן היו הזרז למרד החשמונאים. מסופר על 2 נשים גיבורות כל אחת בדרכה. מרים בת תנחום –שמוכרת לנו יותר כאישה (חנה) ושבעת בניה שסרבו להשתחוות לצלם שהציב מולם אנטייוכוס ונהרגו על קידוש ה'. וסיפור יהודית –בתו של מתתיהו כהן גדול שמכוחה התעוררו אחיה החשמונאים למרד:
אחת מגזרותיהם של הרשעים באותו הדור הייתה שכל כלה הנכנסת לחופה "תיבעל להגמון תחילה". הנה הוא עיקרו של מעשה יהודית, כפי שהוא מופיע במדרש "מעשה חנוכה" :-
"ונהגו בדבר הזה שלֹש שנים ושמונה חדשים, עד שבא מעשה של בת מתתיהו כהן גדול שנשאת לבן חשמונאי... כיון שהיגע יום שמחתה הושיבוה באפריון, וכשהגיע זמן הסעודה נתקבצו כל גדולי ישראל לכבוד מתתיהו... וכשישבו לסעוד עמדה... בת מתתיהו מעל אפריון וספקה כפיה זו על זו וקרעה פורפירון שלה ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה ולפני אביה ואמה וחותנה. כיון שראו אחיה כך נתביישו ונתנו פניהם בקרקע וקרעו בגדיהם, ועמדו עליה להרגה. אמרה להם: שמעוני אחיי ודודיי, ומה אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עבירה הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעולל בי !! הלא יש לכם ללמוד משמעון ולוי אחי דינה שלא היו אלא שנים וקנאו לאחותם והרגו כרך כשכם ומסרו נפשם על ייחוד של מקום ועזרם ה' ולא הכלימם, ואתם חמשה אחים... ופרחי כהונה יותר ממאתיים בחור, שימו ביטחונכם על המקום והוא יעזור אתכם שנאמר כי אין מעצור לה' להושיע.."

כשכל ישראל "רפו ידיהם ותשש כֹּחם", כשאחיה וגדולי הדור לא מוצאים עוז ברוחם כנגד הגזרה המרה, באה יהודית ויודעת להפיח בהם את האמונה, את התקוה, ואת הידיעה כי "אין מעצור לה' להושיע" - גם אם מבחינה מציאותית זה נראה לכם אחרת !!
הדברים לקוחים מתוך שיעוריהם של הרב זאב סולטנוביץ והרב מוטי אלון.
חג שמח!!!