ברוקלין של קודש ברוקלין של חול
שומע קצת אידיש נו הבלה אספניול
ברוקלין רב שלמה הסנה הבוער
ברוקלין לו ריד הפח הדוקר.
ברוקלין של סו שחזרה להיות שרה
ובכל ליל שבת בבית כנסת היא שרה
ברוקלין דכאון ברוקלין אושר
ברוקלין פרוצה ברוקלין גלאט כושר.
על הדרך לברוקלין אני מתרגש
האם יש בה את מה שלבי מבקש
ברוקלין באופק על הדרך עשן
הולך בגשם ושר לעצמי שיר ישן
ברוקלין בייבי בשמלה פרחונית
אני אגיע אלייך כשתעצור לי מונית
ברוקלין נגלה ברוקלין נסתר
אני לא מכאן אבל לא ממש זר.
ברוקלין באופק אני מתרגש
האם יש בך את מה שליבי מבקש.
ברוקלין אומרת: "אבא לא מת
הוא רק ישן קצת בעולם האמת
הוא יחזור בגדול ובפיו שיר הלל
והוא יעיף את ברוקלין עד לארץ ישראל."
ברוקלין של מעלה ברוקלין תחתית
הרכבת עוצרת רק בתחנה הסופית
ברוקלין היית או חלמתי חלום
מחר לא אהיה אני רק היום.
ברוקלין של קודש ברוקלין של חול
שומע קצת אידיש נו הבלה אספניול.
מדרש שיר - ברוקלין / אהוד בנאי, מאת: אלכס רוייטמן.
זה סיפור ירושלמי. בניו-יוק לא היה או היה ושכח. שמעתי אותו ממשוררת של כאן.
המשוררת של כאן היא מאמות האבן הכבדות ובחיקה יושבים ראשי קהל כבדים, של פעם. רגליה , רגליים זעירות, שמו של הגר, ושמותיה מן המדבר ומן הגלות- רבקה ומרים. והיא משוררת של כאן.
מספרת היא הייתה שכשהגיעה לשערי הארץ לא ידעו אם כאן נכנסים הם או יוצאים.כי רק בשערי הארץ מתערבבים העקבות ומובילים פנימה והחוצה. צפירות של ספינות ונעירות חמורים ורוח תמידית מסיעה כאן את הכל ובגלל זה האבק לא מצטבר. כאן שרוי הארעי דרך קבע. בזהירות היא מספרץ הם סובבו את גלגללי הכרכרה שלא יתחרחרו במקום ויחזירו המרכבה לאחור.
המשוררת של כאן היא ידעונית גדולה. מושכת היא בזקני האבנים ויודעת מי מהם הוא המשיח.וכאן, והיא סיפרה לי שכאן דומים האנשים לשורש עץ. אבל שורש שלא מחובר לגזע. נושא את עצמו בלבד. ופה הבחינה היא שאדמת היהודים היא –היא הנודדה. מדי פעם היא נעמדת על רגליה והולכת, והיהודים על גבה.בהונותיהם העגלגלות מתחפרים בה כמו שורשים רכים. האדמה נעה מארץ לארץ וההודים קבועים בה מאוד.
היא משוררת של כאן ואוספת היא שפות אבודות של המלך שלמה. האדמה היא מספרת היא כמו האדם, רוצה לשוב אל העפר. ללך את אפר הסנה, למדוד את עומק פסיעותיה של שרה, להיות שוב חול. פעמים קוראת האדמה "יבשת ! יבשת! אבל זהו רק חוף.
ויש שרואה האדמה את מגדלי הזכוכית הגדולים והצפופים, נזכרת היא במגדלי בבל ומצטעפות עיניה .המגדלים ששפתם כבר נבלה מטים את אוזניהים לקרקע ןשומעים את לחש השפה הבלולה. שפת ראשית ותחתית, אידיש, שפת ציפורים וסוואהילית, שפת ניגונים נוהבלה אספניול.
היהודים סיפרה המשוררת כאן, אדמה להם נודדה בציפורני הבהונות. מי ייתן וימצאו את מה שליבם מבקש. – ברוקלין.
.jpg){kind=small}
