מדרש פיוט, מאת: אהרון אקילוב

שלום לבן דודי / רבי שלמה אבן גבירול

                  א                                                ב
שָׁלוֹם לְבֶן דּוֹדִי הַצַּח וְהָאַדְמוֹן             לקְרַאת אֲחוֹתְךָ רוּץ צֵא נָא לְהוֹשִׁיעָהּ
שָלוֹם לְךָ מֵאֵת רַקָּה כְמוֹ רִמון            וּצְלַח כְּבֶן יִשָׁי רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן.

                           שָׁלוֹם לְבֶן דּוֹדִי הַצַּח וְהָאַדְמוֹן
                          שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת דַקָּה כְמוֹ רִמּוֹן
                  ג                                                ד
מַה לָּךְ יְפֵיפִיָּה, תְּעוֹרְרִי אַהֲבָה.         הָעֵת אֲשֶׁר תַּחְפּוֹץ אַהֲבָה אֲחִישֶׁנָּה
וּתְצַלְצְלִי קוֹלֵךְ, כִּמְעִיל בְּקוֹל פַּעֲמוֹן     עִתָּה וְעָלַיִךְ אֵרֵד כְּטַל חֶרְמוֹן.

מדרש פיוט - שלום לבן דודי / רבי שלמה אבן גבירול, מאת: אהרון אקילוב

הסיבה שבחרתי בפיוט הזה מעבר לעובדה שהוא מאוד יפה בעיני היא שהוא תמיד מזכיר לי את הפעמים הראשונות שאבא שלי היה לוקח אותי לבית הכנסת ויש משהו מאוד מיסטי בכל העניין הזה, שבדיעבד מסתבר שאבא שלי פשוט זיהה אצלי את החיבור הזה שיש לי לדת ולמסורת ולתפילה ולמרות שהוא עצמו לא נוהג ללכת לבית הכנסת אלא אם כן זה חג או איזה אזכרה הוא עשה את זה כמה פעמים רק בשבילי... ככה להנחיל לי את המנהג של ללכת לבית הכנסת. הבית כנסת שאליו הוא היה לוקח אותי זה בית כנסת של העדה הבוכרית בשכונה ושם היו שרים את הפיוט הזה בימי שישי בערב במבטא מאוד מאוד כבד כזה שבתור ילד אף פעם לא הבנתי במה מדובר והם היו שרים את זה רק בגלל הנוכחות של כמה חברים מרוקאים שבאו מטעמי נוחיות לבית הכנסת הקרוב לביתם. קצת התבגרתי וככה פתאום התחלתי להבין שיש פה משמעות מאחורי כל העניין:
מבחינה רעיונית השיר מבוסס על מדרש "שיר השירים", המסמל את האהבה שבין כנסת ישראל, הלא היא האחות/הרעיה/ האהובה, לבין הקב"ה, הלא הוא הדוד/ האהוב. אגב השיר נקרא במקור 'שלום לך דודי', אהבה זו מתממשת בעת הגאולה, עם ביאת המשיח מזרע דוד בן ישי. אני אוהב לחשוב שהאהבה שאבי זיהה אצלי לתפילה גרמה לו "לגאול" אותי ע"י חיבור כזה לבית הכנסת הקרוב שעד היום מהווה בשבילי שורש לפעילות שלי ובסיס להוויה הדתית שלי.
מבנה השיר הוא כעין דו-שיח המצביע על הקשר שבין האהבה לגאולה. בפיוט זה הרעיה כבר לא יכולה לחכות יותר והיא מאיצה בדוד כי יתגלה, יתקרב, ויגאלה ממקומה בגלות ואילו הדוד ממתן את הרעיה מבקש ממנה כי תחכה לרגע הנכון לעת אשר תחפץ האהבה מעצמה! בשני הבתים הראשונים האהובה פונה אל הדוד, ובשני הבתים האחרונים פנייתה נענית על ידו. בתים א' ו ג' הינם שיר אהבה. בתים ב' ו ד' עוסקים בגאולה, ובבית ד' מודגש השילוב שבין האהבה והגאולה. בתחילת הבתים קובע המשורר את שמו שלמה.


על הבתים:
א. השילוב בין הלובן והאודם הינם סמל היופי. גם ברימון קיים שילוב של הצבעים אדום ולבן.
ב. המשורר מתייחס למלחמתו המוצלחת של המלך דוד בבני עמון וכיבוש רבת-עמון.
ג. קולה של האהובה היפיפיה הינו כמעיל בו עוטפים את ספר התורה וקול הפעמונים המהדהד מעליו.
ד. "עת אשר תחפוץ" מתייחס להמשכו של הפסוק מ"שיר השירים": "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". הגיעה העת בה האהבה תחפוץ ואז הקב"ה יחיש את האהבה. האהבה היא הגאולה. גאולה זו מתוארת בישעיהו ס' כ"ב: "אני ה' בעיתה אחישנה". או אז האיחוד בין הדוד לבין האחות/ האהובה יהיה "כטל חרמון", המסמל ברכה לעולמי עד, כאמור בתהילים קל"ג ג': "כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם ציווה ה' את הברכה חיים עד העולם".
מאחל לכם המשך הנאה מהערב ואל תפסיקו לפייט.