שני קרני

מתוך: חמש דרשות, יוסף דב הלוי סולוביצ'יק.

עייפות ויגיעה הם שני שמות נרדפים בעברית, אולם ישנו הבדל יסודי ביניהם. עייף מתייחס תמיד לעייפות הבאה מכשלון, ממאמץ ללא מזל של ברכה, מהשתדלות שאיננה מביאה להגשמת הרצון, מאיבוד מרץ וכוחות הנפש לבטלה. יתכן גם להיות עייף מבטלה. השם הנרדף לעייפות הוא שעמום. שעמום הוא תמיד תוצאה מהעדר יצירה, מחוסר פעולה, או מפעולה יתירה שאיננה משיגה שום דבר. "ויבא עשו מן השדה והוא עייף". חזר מן השדה ללא מעשה יצירה כלשהי. חז"ל אומרים, כי מה שאמנם עשה, היו עבירות. כאשר אדם נוחל כשלון וחי חיי עקרות ואי- פוריות, הריהו עייף תמיד.

יגיעה היא ההפך מזה. אמנם גם יגיעה מתייחסת לעייפות, אולם שונה היא ממנה. יגיעה היא תוצאה מעבודה, מפעולה שהאדם רואה ברכה בה ונהנה מפירותיה. היגיעה מפרה, מרווה נחת. האדם שמח בעצמו ובקיומו. יודע הוא, כי חידש משהו, יצר משהו, כי יש מטרה לחייו ויש ערך לקיומו, כי הוא פורה ויוצר, "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". העייפות הבאה מלימוד תורה נקראת יגיעה, ולא עייפות. באחת: בעוד עייפות מסמלת תסכול וגוזלת מהאדם את שמחת הנפש, הרי יגיעה מייצגת יצירה ושביעת רצון פנימית.

בכל אחד משני מצבי רוח אלו קיימת סכנה. עייפות יכולה להוביל לייאוש ואזלת יד. היא עשויה לגזול מהאדם את הרצון לנסות שוב ושוב ולהתחיל מחדש את אותה הפעולה, שלא ראה ברכה בה. יגיעה, מאידך גיסא, עלולה להסב רגש של שביעות רצון וצידוק עצמי, כך שהיגע עלול לחשוב, כי כבר עשה דיו ואינו צריך לחדש עוד. גם ייאוש העייפות וגם שמחת היגיעה עשויים לפעמים למנוע את האדם מלמלא את חובתו בשלמות.

זה מה שאומר הכתוב: "וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא יגעו, ילכו ולא יעפו". כאשר קווי ה' ירוצו, (פ. ה.) בשעה שהם יצליחו, יעברו במהירות מרחק גדול, יכבשו שטחים גדולים, יגשימו כמעט כל מה שרצו להשיג, לא יכשלו בשכרות מיגיעה זו, - ולא יגעו. המצב של שביעות רצון, ההתלהבות מהישגיהם לא ימנעו אותם מלהמשיך במאמציהם לקראת הגשמת ייעודם, שאין לו גבול. הם יבינו כי יותר שהשיגו ויצרו, יותר מחויבים הם להמשיך בדרכם, לעשות עוד יותר ולפעול עוד יותר. אולם יתרון נוסף יש לקווי ה' – שאפילו ברגעי משבר וכשלון, של "ילכו", של הליכה לאט, עקב בצד אגודל, צעד אחר צעד, לרגל המכשולים הגדולים וההתנגדות העצומה, אף בשעה שהרבה תוכניות יתפוצצו והרבה תקוות יגוזו, - אינם נותנים למצב- רוח של "יעפו", של ייאוש ותסכול להשתלט עליהם. למרות תבוסתם הארעית ינסו שוב ושוב, שוב ושוב! "ירוצו ולא יגעו, ילכו ולא יעפו". שמחת ה"ירוצו", של ריצה ותנועה מהירה, אינה משכרת אותם, וצער ה"ילכו", של סחיבה איטית והישג מינימאלי אינה גוררת אותם למצב של ייאוש.

תהא השכינה שורה במעשי ידיכם.