אהרון אקילוב

שמיטה:
פרושה המילולי של המילה "שמיטה" הוא עזיבה, נטישה, שביתה. השמיטה קוראת בזמן קבוע, אחת לשבע שנים ובה נדרש עובד השדה לשבות מכל מלאכת האדמה ולהשבית את הקרקע.
ביהדות, שמיטה הוא שמה של השנה השביעית במחזור של שבע שנים, שבה מצווה עם ישראל לשבות מחלק גדול מהמלאכות בשדות חקלאיים בארץ ישראל ולהפקיר את הפירות לכל המעוניין לקטוף אותם. במשנה ישנה מסכת העוסקת בשנת השמיטה- מסכת שביעית.
מצוות השמיטה הייתה אחת מהקשות ביותר לקיום במהלך הדורות בגלל השלכותיה הכלכליות. רבים בימי המקרא, המשנה והתלמוד לא הקפידו על קיום מצוות השמיטה. עם התחדשות ההתיישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל במאה ה-19 ביקשו רבים לשמור את השמיטה ומנגד פותחו מספר היתרים שנועדו לאפשר באופן חלקי את המשך העבודה החקלאית בשנת השמיטה. ההיתר העיקרי הוא היתר המכירה על פיו נמכרות הקרקעות לגוי ונפטרות ממצוות שמיטה. היתר נוסף הוא שימוש באוצר בית דין לקטיף מאורגן של הפירות הצומחים בשדות.
השימוש בהיתרים השונים של שנת השמיטה הוא אחד מסלעי המחלוקת העיקריים בתוך החברה הדתית, בין החרדים לרובם של הדתיים לאומיים. בעוד רוב גדול של הציונים הדתיים רואים כערך ראשון במעלה את המשך קיום החקלאות היהודית בשנת השמיטה, ולצורך כך תומכים בשימוש בהיתרים השונים, החרדים רואים בקיום מצוות השמיטה בהידור את המטרה הראשונית, אינם ששים להשתמש בתוצרת חקלאית יהודית של שנת השמיטה המבוססת על היתרים, ומעדיפים לקנות תוצרת מחו"ל ואם צריך אף מהרשות הפלסטינית, דבר שנדחה על הסף בציונות הדתית.

השמיטה בתורה:
המקור בתורה לשמיטה היא בפסוקים הבאים:
"וְשֵׁשׁ שָׁנִים, תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם, תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ." (שמות כ"ג י'-י"א)

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ--וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ: תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל." (ויקרא כ"ה א'-ז')
"מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים, תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ: לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לה'. אֶת-הַנָּכְרִי, תִּגֹּשׂ; וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת-אָחִיךָ, תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן..." (דברים ט"ו א'-י"א)

המלאכות האסורות המתחייבות משנת שמיטה כוללות כל עיסוק שהוא, הנוגע להתערבות מלאכותית של האדם בהתפתחותם הטבעית של גידולי הארץ השונים. סך המלאכות האסורות הוא 11: זריעה, זמירה, קצירה, בצירה, חפירה, חרישה, סיקול, הברכה, הרכבה, נטיעה, זיבול. מלאכות השומרות על המצב הקיים של הצמח ומונעות ממנו הפסד או מוות - מותרות. אולם, מלאכות שנועדו להשביח את הצמח - אסורות.



טעמי המצווה:
למצות השמיטה ניתנו טעמים שונים, המבוססים בעיקר על הניסוחים השונים בתורה למצווה (שמות כ"ג, ויקרא כ"ה, דברים ט"ו, דברים ל"א). המרכזיים שביניהם:

 מצווה 'חברתית' / בעלות האל: טעם זה מבוסס בעיקר על הציווי בספר שמות, "ואכלו אביוני עמך" - סיבה סוציאלית, התומכת בחלוקה מחדש של תוצרת האדמה והעבודה. אף אחד לא מעבד את הקרקע, אם יש פרי - כולם מוזמנים לאכול. ניתן למצוא כאן יותר מאשר ערעור מרקסיסטי על הבעלות הקיימת על אמצעי הייצור. בשנת השמיטה האל הוא המזין את העם בגידולים שגדלו בעזרתו בלבד. בדרך זו הלך בין השאר הרמב"ם בספרו מורה נבוכים.

שביתת האדמה: מבוסס בעיקר על הציווי בספר ויקרא, המציג דגש על האדמה: "ושבתה הארץ שבת לה'". הדגש הוא על מנוחת הארץ. היחס לאדמה הוא כאל ישות עצמאית (מזכיר את היחס הדומה אל האדמה כישות נפרדת בסיפור בריאת העולם).

פנאי להתרוממות רוחנית: עזיבה זמנית של מלאכת החול (החומר) לטובת עיסוק בקודש (ברוח). שלא כמו בתרבויות אחרות, היהדות שמה דגש על עיסוק משולב בחומרי וברוחני ולא על פרישה גמורה מכל עיסוק של חול לטובת העיסוק בקודש, לכן מדובר במחזור של שבע שנים ולא בצורת ההתנהגות המומלצת לכל עת. היום אומץ רעיון זה של התפנות מעבודה לצורכי לימוד על ידי מוסדות שונים המאפשרים לעובדיהם 'שנת שבתון' מדי שבע שנים. טעם זה מתאים לציווי בדברים ל"א, המפרט את מצוות הקהל: הקריאה בתורה, אל מול כל העם, בחג הסוכות בירושלים. חג הסוכות הוא חג האסיף, ובשנת השמיטה מתפנה כל העם ממלאכת האסיף שנאסרה עליו ובא לשמוע את קריאת התורה. בכך בא לידי ביטוי המימד הרוחני של השמיטה, שבה מתרומם האדם מעל העבודה בקרקע, ועוסק בתורה. בכיוון זה הלכו הרב קוק, הרב קאלישר ועוד.

טעמים נוספים הם אמונה בבורא העולם שברא את העולם בשישה ימים ונח בשביעי, חיזוק הביטחון בבורא עולם שידאג לפרנסת החקלאים גם כשאינם עובדים, ועוד.

ישנם פרשנים המוסיפים טעם חקלאי למצוות שמיטת הקרקעות: טיוב הקרקע. שמיטת הקרקע לשנה משפרת את איכותה. טעם נוסף שניתן לשמיטה היא חיסול מזיקים אשר ימותו עקב מחסור בתוצרת.

על פי התורה, השמיטה חלה שבע פעמים בכל מחזור של 50 שנה, ושנת החמישים היא שנת יובל, כך ששנות השמיטה בכל מחזור הן השנה השביעית, הארבע עשרה וכו'. ספירת השמיטות לא החלה בבריאת העולם, ולא במתן תורה, אלא לאחר כיבוש וחלוקת הארץ בידי יהושע בן נון.
כיום נוהגים לספור את השמיטות כל שבע שנים ללא רווחים ליובל. ניתן לדעת האם שנה היא שנת שמיטה על ידי חלוקת ערכה המספרי של השנה העברית (כולל האלפים) בשבע. אם אין בחלוקה שארית, השנה היא שנת שמיטה. מקובל שעובדה זאת היא מקרית ואין לה סיבה עצמית. למשל, שנת ה'תשס"ח = 5768 מתחלקת בשבע ללא שארית ועל כן היא שנת שמיטה.

מתוך:
1. ויקיפדיה
2. קק"ל
http://greenwin.kkl.org.il/Item.aspx?ItemTypeID=17&ClusterID=1156&ItemID=1998&ParentID=1433