• רמז - שלושת הרגלים כנגד שלוש אבות. שבועות כנגד יצחק שמידתו גבורה. לכן אנו גם מתגברים על תאוות השינה וערים כל הלילה.

 • דרש - ע"פ המדרש, עם ישראל אמר "נעשה ונשמע" על תורה שבכתב, אולם תורה שבעל פה הוא קיבל מכפייה. בכדי להראות את חיבתנו לתורה שבעל פה. אנו מראים את רצוננו ללמוד תורה שבעל פה בלילה, שהוא הזמן היותר מתוקן ללימוד תושבע"פ.

• סוד - הלימוד הוא קישוט ה"כלה" (עם ישראל) לקראת הזיווג השלם על ה"חתן" (ה') למחרת בזמן קריאת עשרת הדיברות. 

(ויקיפדיה)

כתב בספר "טור ברקת" לרבי חיים בן עטר רמז נאה לשם חג השבועות: "אל תקרי שבועות בקמץ תחת השין אלא בשווא. כלומר, לשון רבים של שבועה. היינו, חג שנעשו בו שתי שבועות. שבועה אחת שנשבע לנו הקב"ה שלא ימיר אותנו באומה אחרת. והשבועה השנייה, שנשבענו אנחנו להקב"ה שלא נחליף ולא נמיר אותו באל אחר". (ספר התודעה, רעב')



"א בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. ב וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר. ג וּמֹשֶׁה עָלָה, אֶל-הָאֱלֹהִים; וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה, מִן-הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ד אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. ה וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי--וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ז וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם; וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר צִוָּהוּ, יְהוָה. ח וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה; וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה." (שמות, י"ט א')

 
"ב וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל-יְהוָה, וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ; וְהָעָם, לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ. ג וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, וְאֵת, כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה. ד וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר; וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה, לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. ה וַיִּשְׁלַח, אֶת-נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ, עֹלֹת; וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים, לַיהוָה--פָּרִים. ו וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם, וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת; וַחֲצִי הַדָּם, זָרַק עַל-הַמִּזְבֵּחַ. ז וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". (שמות, כ"ד, ב')

כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה.
דעת מקרא: כלומר: אנו מסכימים ומקבלים עלינו לנהוג לפי כל המשפטים ששמענו מפי משה בשם ה'. וכבר אמרו העם דברים מעין אלו לפני מעמד הר סיני... המסופר שם היה לפני מתן עשרת הדברות ופרשת 'משפים', ואילו המסופר כאן היה לאחר מתן הדברות והמשפטים.שם קבלו העם על עצמם לשמור את מצוות ה' בד"כ, בלי שידעו את מהותן של המצוות ואת תכנן, ואמרו שם 'כל אשר דבר ה', ולא הזכירו מה דיבר ה', ואילו כאן קיבלו עליהם לשמור את המצוות ששמעו, ועל כן אמרו 'כל הדברים אשר דבר ה'.
כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע

דעת מקרא: ...ונהגו כאן משה וישראל כדרך בני אדם המתקשרים בברית. תחילה הם מסכימים בעל פה לדברי הברית, ואחר כך כותבים את תנאי הברית על ספר, וקוראים בקול רם את הכתוב, ומפרשים בפיהם את הסכמתם לכתוב. שם אמרו 'נעשה' בלבד וכאן ליתר חיזוק והטעמה אמרו: 'נעשה ונשמע'. כלומר: נקים ונמלא את הדברים בדיוק... ויש מרבותינו שדרשו: נשמע באזנינו ממש. והקדימו כאן ישראל 'נעשה' ל'נשמע'. כלומר: שהסכימו לקבל עליהם את הדברים קדם ששמעום היטב עד תמם, והוא שח גדול לישראל, והיא ממידת מלאכי השרת, שנאמר בהם: "עשי דברו לשמוע בקול דברו" (תהלים ק"ג, כ').

רשב"ם: נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע נעשה מה שדיבר וגם נשמע מה שיצונו עוד מכאן ולהבא נקיים.
"אמר ר' אליעזר: בשעה שהקדימו ישראל "נעשה" ל"נשמע" יצתה בת קול ואמרה להם: מי גלה לבני רז זה, שמלאכי השרת משתמשים בו! שנאמר: "ברכו יי מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו" – מתחילה "עשי" ואחר כך "לשמוע". (ספר האגדה, ס)

"ויאמר יי מסיני בא" וגו'- כשנגלה המקום לתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות. בתחילה הלך אצל בני עשו ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תרצח. אמרו לפניו: ריבונו של עולם, כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא ("והידיים ידי עשו") ולא הבטיחו אביו אלא על החרב ("ועל חרבך תחיה")- אין אנו יכולים לקבל את התורה. הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תנאף. אמרו לפניו: רבנו של עולם, כל עצמם של אותם האנשים אינם באים אלא מניאוף ("ותהרין שתי בנות לוט מאביהן וגו')- אין אנו יכולים לקבל את התורה. הלך לו אצל בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תגנוב. אמרו לפניו: רבונו של עולם, כל עצמם של אותם האנשים אינם חיים אלא מן הגנבה ומן הגזל ("פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו")- אין אנו יכולים לקבל את התורה. לא היתה אמה באמות שלא הלך ודיבר ודפק על פתחה, אם ירצו ויקבלו את התורה. ואחר כך בא לו אצל ישראל, אמרו לו: "נעשה ונשמע", זהו שאמר: "יי מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש, מימינו אש דת למו" (ספר האגדה, נ"ח)

ההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא א"ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו ברישא איבעי' לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו א"ל אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן (משלי יא) תומת ישרים תנחם הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו (משלי יא) וסלף בוגדים ישדם: (מסכת שבת פרק ט דף פח)

תרגום שטיינזלץ: מין אחד ראה את רבא שהוא מעיין בהלכה והיו אצבעות רגליו מונחות תחת רגלו והיה לוחץ אותן והיו מזילות אצבעותיו דם. ורבא לא הבחין בכך מתוך התעמקותו. אמר לו: עם פזיז שהקדמתם פיכם לאזניכם, עדיין אתם עומדים בפחזותכם. שאתם עושים דברים בלא לחשוב עליהם. בתחילה היה לכם לשמוע מה דברי ה', אם יכולים אתם- קבלו אותם ואם לא - לא תקבלו. אנחנו הולכים בתמימות כתוב בנו: "תומת ישרים תנחם", אותם אנשים, אתם, ההולכים בעלילה כתוב בהם "וסלף בוגדים ישדם".

טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף--כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. (רות א' ט"ז) (בהשראת קובי וייס, עלון תהודה)