שגיב אלבז

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.  (שמות, כה,ב)

"והנה ידוע, דאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בעשרים ושתים אותיות התורה נבראו שמים וארץ, ולכן תמצא אות למד בעשרים ושתים אותיות שהוא גדול ועליון על כל אותיות, וזה מורה על גדלות הבריאה ועצירה של השמים וצבאיה. ועוד, יש אות יוד שהיא קטנה בכמותה יותר מכל עשרים ושתים אותיות, והיא מורה על קטנות היצירה אשר בארץ, נמצאו אותיות "לי" הם מורות על פליאת גודל היצירה, ועל פליאת קטנות היצירה, ובשתים אלה הגדלות והקטנות, נהלל שמו יתרך ונרומם אותו, והאדם נוצר גוף ונפש, אך הנפש היא מן השמים, ששם נראות פלאות, גדלות היצירה והגוף הוא מן הארץ...
ובזה יובן בסיעתא דשמיא "עם זו יצרתי לי", כלומר יצרתים ממקום הגדלות וממקום הקטנות, שמורים עליהם אותיות "לי", כדי ש "תהילתי יספרו", הן מצד פלאות גדלות היצירה אשר בשמים, והן מצד פלאות קטנות היצירה אשר בארץ"
("דרשות על התורה" , "הבן איש חי", רבינו יוסף חיים מבגדאד 1834 – 1909 ; תקצ"ד – תרס"ט)

משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה כלום שהיא בת מלך. כך הנפש, אלו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה? שהיא מן העליונים. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד. כי אין הנשמה אוהבת העולם הזה כלל אלא אדרבא מואסת בו. (מסילת ישרים, פרק א - הרמח"ל – רבי משה חיים לוצאטו,1707איטליה – 1744 עכו) 

"מקום מנוחתנו הוא רק באלוקים. אבל האלוקים הלא למעלה מכל המציאות אשר יוכל להכנס בקרבנו ממנו איזה רגש ורעיון הוא, וכל מה שהוא למעלה מכל רגש ורעיון בנו הוא לערכנו אין ואפס ובאין ואפס לא תוכל הדעת לנוח...
על כן ימצאו על פי רוב תלמידי חכמים מבקשי אלוקים יגעים ועיפים ברוח. כשהנשמה הומה לאור היותר בהיר אינה מסתפקת באותו האור הנמצא מהצדק גם במעשים היותר טובים, לא באותו האור הנמצא מהאמת אפילו בלימודים היותר ברורים, ולא בהיופי - אפילו בחזיונות היותר מפוארים, אז מתנול העולם בעיניה: היא כל כך מתרחבת בקרבה, עד שהעולם כולו עם כל גשמיותו ורוחניותו גם יחד, עם כל גילוייו החמריים והרוחניים נדמה לה לבי עקתא ואוירו נעשה לה מחנק"
("צמאון לא-ל חי" זרעונים - הרב אברהם יצחק הכהן קוק,1865 – 1935 ; תרכ"ה – תרצ"ה)






שִׂימוּ לֵב עַל הַנְּשָׁמָה לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה (מתוך הפיוט 'אודה לא-ל', ר' שמעיה קוסון)

הפייטן, ר' שמעיה קוסון , מבקש מאיתנו, מכל אחד ואחת להבחין בתופעה המדהימה הזו, במסלולה של הנשמה. הוא דורש מאיתנו לשים לב על הנשמה. אולי, מבקש מאיתנו ר' שמעיה, לא רק להבחין (לשים לב 'אל') אלא גם לשים לב 'על', - להחיות, להכניס חיות, להכניס לב לתוך הנשמה ולראות אותה כישות חיה פועלת ופועמת, כפי שהוא עצמו עשה בפיוט. נשמתנו משיבה לנו את החיות, היא מעוררת אותנו, לחיים, לשים לב אל מעשינו. ואנו נשיב לה ונחייה אותה. נחייה את הנשמה. נשים לב על נשמתנו. נשים לב על חיינו. (מתוך אתר 'הלל' – המרכז לחיים יהודיים בקמפוס, מדרש פיוט – אודה לא-ל לבב חוקר)