חלי טביבי

חייב אדם בבנו למולו ולפדותו, וללמדו תורה, להשיאו אשה, "וללמדו אומנות", שנאמר ראה חיים עם האשה אשר אהבת, כשם שחייב להשיאו אשה, כך חייב ללמדו אומנות. (קידושין כט')

אפילו אם שבע שנים רעב, על פתחו של אומן לא יקרב. (סנהדרין כט')

"מעשה בעשיר גדול, משכיל וחכם, שהיה לו בן יחיד, ולימדו תורה עד גיל שמנה עשרה, ואז קודם שהשיאו אשה, ביקש ממנו שילמד מלאכת צורף, והזמין לביתו צורף אומן גדול כדי שילמד את בנו מלאכה זו, והבן לא היה רוצה לטרוח וללמוד מלאכה כלל, ויאמר לאביו, למה לנו כל הטורח הזה, והלא ה' חנן אותנו עושר גדול, עד שאתה מפרנס בחינם כמה משפחות של עניים ואלמנות ויתומים, ולמה זה אנכי איגע לריק ללמוד מלאכה. ואף על פי כן אביו הפציר בו מאוד ללמד מלאכה זו, ונאלץ אביו לשחד אותו, שעל כל יום שילמד מלאכה זו, יקבל חמשה דינרי זהב, וגם האומן שהיה מומחה מאוד במלאכה זו, השכיל לחבב עליו את המלאכה, בעשותו לפניו כמה תכשיטים יפים מאוד להפליא, עד שהסכים הבן, ולמד את מקצוע מלאכת הצורף בשלמות, ועשה כמה ניסיונות בפני האומן והצליח. ובסיום לימודו, לקח הבן את כל כלי האומנות והכניסם לחדר אחד וסגר עליו.

ואחר איזה שנים נפטר האב העשיר, והבן ירש את כל ממונו, נכסי דניידי, ואוצרות כסף וזהב, והתחיל לפרנס את עצמו מן העזבון שהשאיר אביו, אך גלגל הוא שחוזר בעולם , שלאחר שלש וארבע שנים, לא נשאר דבר מן העזבון, כי אם תם הכסף, והתחיל למכור מעט, מעט מן הרהיטים של הבית, לצורך פרנסתו ופרנסת בני ביתו, ושוב נזכר ממלאכת הצורף אשר לימדו אביו, כמעט בעל כורחו, ומיד פתח את החדר ששם נמצאים כלי אומנותו, והתחיל לעבוד במלאכה זו, והצליח מאוד במלאכתו, והתפרנס בריוח ובשפע רב, ובכל יום שהיה נכנס לעשות מלאכתו היה מברך בברכת המתים את אביו, ואומר: מנוחתו כבוד בגן עדן, ותהיה נשמתו צרורה בצרור החיים ואשתו שומעת את דבריו.

פעם שאלה אותו אשתו, יש לי פליאה עליך, כי הנה בעת שירשת את כל האוצרות של כסף וזהב, שהניח לך אביך המנוח, לא בירכת אותו כלל, ומדוע רק עתה שאתה טורח ועוסק במלאכת הצורף, פיך מלא תהילות וברכות למר אביך המנוח, השיב לה, דעי לך, כי כשבא אבי ללמדני מלאכה זו לא השכלתי לדעת מה תועלת תצמח לי ממנה, וסירבתי לשבת וללמוד מלאכה זו, כי היה הדבר עלי לטורח, עש שאבי המנוח היה משחדני ונותן לי חמשה זהובים על כל יום שאעסוק במלאכה זו כדי שאלמד, כי אבי המנוח היה איש חכם הרואה את הנולד, שהרי כל אותו הממון של העזבון חלף הלך לו, ואלמלא מלאכה זו, היינו כולנו עתה גוועים ברעב, ואך עתה ידעתי כמה טובה גדולה עשה עמי אבי המנוח, ולכן אני מזכירו לשבח ומברכו בכל ליבי שתהיה נשמתו צרורה בצרור החיים". (הרב עובדיה יוסף, הליכות מוסר, תתט)

אמר רבי יהודה בר אילעאי, דורות הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, זו וזו נתקיימה בידם, דורות האחרונים עשו מלאכתם קבע ותורתם עראי זו וזו לא נתקיימה בידם. (בברכות, לה)

מה גורם לדעתכם לשינוי ההתנהלות בין הדורות ומדוע "לא נתקיים בידם"?

אמרו עליו על הלל הזקן, שבכל יום ויום היה עוסק במלאכה ומשתכר בטרעפיק, (מטבע משקל חצי דינר כסף, כן פירש הרמב"ם בפירוש המשנה כתובות סג), חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס. עלה ונתלה וישב על פי הארובה של בית המדרש, כדי שישמע דברי אלוהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת הייתה, וירד עליו שלג מן השמים, (וכסהו עד שקפא). כשעלה עמוד השחר, אמר לו שמעיה לאבטליון, אבטליון אחי, מפני מה בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא יום מעונן הוא? הציצו עיניהם וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג, הסירו את השלג מעליו, והרחציהו במים חמים, וכסהו והושיבוהו כנגד המדורה, עד ששבה אליו הכרתו. אמרו: ראוי הוא זה לחלל עליו את השבת. (יומא לה)