ר' אליעזר ראה את רבן יוחנן בן זכאי יושב ומלמד תורה, והתלמידים יושבים לפניו ולומדים. נכנס וישב אצל רבן יוחנן בן זכאי, עשה לפניו שתים ושלוש שבתות, ובא לדבר כנגד התלמידים, והיו מריחין ריח פיו סרוח, והיו מטמינים ולא היו אומרים, שוב בא לדבר והיו מטמינים ולא היו אומרים, שוב בא לדבר והיו מטמינים ולא היו אומרים, ידע רבן יוחנן בן זכאי שאין ריח פיו מדבר רע שיש בתוך פיו, אלא מן הרעב שלא היה אוכל כלום, אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידים בחייכון שתבדקו את הדבר ותדעו מה עסקו של תלמיד זה, אם רעב הוא, ומה אוכל, והיו מחזרין בכל ירושלים, ושואלין לפונדקי, יש כאן חבר אכסנאי, אמרו להן לאו, באו אצל אשה אחת, אמרו לה יש כאן חבר אכסנאי, אמרה להן הן, יש לו כלום בכאן, אמרה להן יש לו שק אחד, אמרו לה הראינו אותו, מיד הביאה אותו לפניהן, פתחו אותו ומצאו בו עפר, שהיה נותן ראשו לתוכו, ומוצץ כנבל יין, הלכו ואמרו לרבן יוחנן בן זכאי והיה תמה על הדבר, וראה צדק שביד ר' אליעזר שלא תבע מיד אדם לומר תן לי כלום, באותה שעה קבע לו מעות הרבה, כדי שיהא אוכל מאכלים טובים, כמו שהיה למוד בבית אביו, שהיה אוכל ושותה יפה, עד שנתרפא ריח פיו.
(מדרש תנחומא, פרשת לך לך, סימן י)