מעשה בהגאון רבי ישראל ליפקין מסלנט, שעמד על הבמה והגיד שיעור לפני חכמי בית המדרש, באמצע השיעור, הקשה לו תלמיד אחד קושיא עצומה, רבי ישראל עמד וחשב מס דקות, ולבסוף הודה שבקושיא זו נסתר השיעור שלו, ועזב את הבמה, וירד. אחר כך סיפר רבי ישראל לתלמידיו, האמינו לי, כי עלו במוחי חמשה תירוצים לדחות את הקושיא, שהיו גם מתקבלים לכל אוזן שומעת אבל בלבי ידעתי שכל התירוצים האלה אינם נכונים להלכה, וכי הצדק עם המקשה, ומחשבות רבות התרוצצו בקרבי, אם לומר את התירוצים האלה, ולדחות דברי המקשה, והמה חשבונות רבים, משום כבוד התורה, ומשום ההשפעה על הקהל, כל אלה צפו ועלו ברעיוני, שמותר לדחות את הקושיא גם בתירוץ שאינו לאמיתה של תורה, אבל בסוף ניצחתי את יצר הרע, כי אמרתי לעצמי, ישראל, הרי את לומד מוסר, אחוז במדת מודה על האמת. וכך עשיתי, וירדתי מן הבמה.

(הרב עובדיה יוסף, ענף עץ אבות, שמח)