מדרש פיוט - בתיה חורי

יעלה יעלה / ר' ישראל נג'ארה

יַעֲלָה יַעֲלָה בּוֹאִי לְגַנִּי הֵנֵץ רִמּוֹן גַּם פָּרְחָה גַּפְנִי

יָבוֹא דוֹדִי יָחִישׁ צְעָדָיו וְיֹאכַל אֶת פְּרִי מְגָדָיו

אִם יְדִידִי אָרְכוּ נְדוּדָיו אֵיךְ יְחִידָה אֵשֵׁב עַל כַּנִי



שׁוּבִי אֵלַי, אַתְּ בַּת אֲהוּבָה שׁוּבִי אַתְּ, וַאֲנִי אָשׁוּבָה

הִנֵּה עִמִּי זֹאת אוֹת כְּתוּבָה כִּי בְּתוֹכֵךְ אֶתֵּן מִשְׁכָּנִי



רֵעִי, דּוֹדִי, נַפְשִׁי פָּדִיתָ וּלְךָ רַעְיָה אוֹתִי קָנִיתָ

עַתָּה לִי בֵּין עַמִּים זֵרִיתָ וְאֵיךְ תֹּאמַר, דּוֹד, אֲהַבְתָּנִי



אֲיֻמָּתִי, לְטוֹב זֵרִיתִיךְ וְלִתְהִלָּה וּלְשֵׁם שָׂרִיתִיךְ

כִּי אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ שִׂמְחִי, כִּי יְשׁוּעָתֵךְ אָנִי



לוּ יְהִי כִדְבָרְךָ, יְדִידִי עַתָּה מַהֵר אֱסוֹף נְדוּדִי

וּלְתוֹךְ צִיּוֹן נְחֵה גְדוּדִי וְשָׁם אַקְרִיב לָךְ אֶת קָרְבָּנִי



חִזְקִי, רַעְיָה, חִכֵּךְ כְּיֵין הַטוֹב כִּי צִיץ יִשְׁעֵךְ רַעֲנָן רָטֹב

וּלְצָרַיִךְ אֶכְרוֹת וְאֶחְטֹב וְחִישׁ אֶשְׁלַח לָךְ אֶת סְגָנִי



מדרש פיוט – "יעלה יעלה" - בתיה חורי

"יעלה יעלה בואי לגני", כך כותב ר' ישראל נאג'רה, מגדולי המשוררים של המאה ה- 16. שיר אהבה, שכמו שיר השירים מהווה משל לקשר בין הקב"ה לבין ישראל. הדוד, הרע, משוחח עם הרעיה, האהובה, היעלה.
הרעיה שוטחת בפניו את צערה: "איך יחידה אשב על כני", טוענת טענות נגדו: "עתה לי (אותי) בין עמים זרית, ואיך תאמר דוד אהבתני?!".
הדוד, מצידו, מנסה להסביר לרעיה שעשה את שעשה מכוונה טובה ומרצון טוב: "איומתי, לטוב זריתיך, ולתהילה ולשם שריתיך…".

במבט ראשון עושה רושם שאכן הפיוט משחזר את שיר השירים. מתרחש דיאלוג בין הדוד לרעיה, הוא מדבר, היא עונה. הוא מחפש אותה, היא מחפשת אותו. אבל, לשמחתנו הרבה ישנו גם שוני משמעותי מהמהלך של שיר השירים.
מגילת שיר השירים מסתיימת במילים: "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים". הנסיונות השבים וחוזרים להיפגש, להתאחד לא מצליחים והדוד בורח ומתרחק מהרעיה. לעומת זאת, הפיוט מסתיים בכך שהדוד מבטיח לרעיה שבקרוב מאוד הוא ישלח את "סגנו"- שליחו, שיביא אותה אליו. הרצון לאיחוד, הכמיהה, יבואו על סיפוקם.

איך קורה השוני הזה? מה יש בפיוט שאין בשיר השירים, שמאפשר את המפגש?

אם תשימו לב לתוכן המילים תראו שהדיאלוג מורכב ממעין "פינג-פונג". הדוד אומר לרעיה: "בואי לגני", והיא עונה בתגובה: "יבוא דודי", בוא אתה אלי. מי יהיה זה שיעשה את הצעד הראשון? מי יפתח את הפתח לשני? דיון זה נמצא באופן סמוי גם בדברי הדוד הפותחים את הבית השני:
המילים: "שובי אלי את בת אהובה- שובי את ואני אשובה" לקוחות מספר מלאכי, שם פונה הקב"ה לעם ישראל ואומר: "שובו אלי ואשובה אליכם". תעשו אתם את הצעד הראשון, תתקרבו אלי, ואני בתגובה אבוא לקראתכם. המדרש משחק פה עם שני פסוקים ואומר שכאשר הקב"ה אומר לכנסת ישראל: "שובו אלי ואשובה אליכם", מחזירה כנסת ישראל באותה מטבע ועונה בפסוק ממגילת איכה: "השיבנו ה' אליך ונשובה"- עשה אתה את הצעד הראשון, בוא אתה לקראתנו, פתח אתה לנו פתח, ואז גם אנחנו נשובה אליך.
כמו שציינתי כבר, הדיאלוג מסתיים בטוב- הדוד מבין שהוא והרעיה נמצאים בפער מאוד גדול ומוכן להיות זה שינוע ראשון ויאפשר את המפגש. אבל, לדעתי, אם מדייקים במילים אפשר לראות שכבר בתחילת הפיוט הדוד השתכנע. כבר בתחילת הפיוט, בשורה הראשונה, מתחיל תהליך בו הדוד מבין את הפער העצום ועשה כבר צעד לקראת, צעד שרק הולך ומתקרב.
בשורה הראשונה של הפיוט מושמות בפיו של הדוד המילים: "יעלה יעלה בואי לגני, הנץ רימון גם פרחה גפני". המילים משחקות כמובן עם הפסוק משיר השירים: "לראות הפרחה הגפן הנצו הרימונים" בשינוי אחד משמעותי מאוד. בשיר השירים הפסוק אינו מתאר את דברי הדוד לרעיה, אלא את דבריה של הרעיה ברדיפתה אחרי הדוד.
– ולמה זה כ"כ משנה?
הבעיה המהותית במגילת שיר השירים, שמפריעה לאהבתם של הדוד והרעיה, היא שהם מגיעים מעולמות שונים לחלוטין ומדברים "שפת אהבה" השונה כ"כ האחד מהשניה.
הדוד- הוא גם המלך. מגיע מהארמון. מדבר את שפת הארמון ומשתמש בדימויים מעולם המלוכה ("לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי", "כמגדל דוד צאוורך בנוי לתלפיות- אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגיבורים"). לעומתו הרעיה- היא הנערה מעין גדי. מגיעה מהמדבר ומשפת האוהבים בעין גדי ("תחת התפוח עוררתיך", "עיניו כיונים על אפיקי מים"). לכן, כשהנערה הולכת לחפש את הדוד היא הולכת לראות "הפרחה הגפן הנצו הרימונים".
ר' ישראל נאג'רה מחליט בפיוט לצמצם את הפער. להביא את הדוד להכיר בעולמה של הנערה מעין גדי ולקחת בו חלק. הוא הופך את המלך מארמון השיש הקר להיות זה שקורא לרעיה אל הגן, הגפן והרימון שכל כך מוכרים לה. העולמות מתאחדים והאהבה הבלתי אפשרית בין המלך לבת הגן נראית קרובה יותר מתמיד.
כך בשורה אחת מצליח ר' ישראל נאג'רה לגעת בעצב הרגיש והבעייתי ביותר של המגילה, ובצעד פשוט ועדין לשנות את המצב כך שיאפשר את המפגש, שיאפשר את האהבה והחיבור.