מדרש פיוט - בתיה חורי

את הפיוט "ילדי זמן גפן" כתב ר' ישראל נג'ארה שחי בצפת במאה ה-16. זהו פיוט מסוג "פיוטי תוכחה" שהם איזשהו תת-סעיף של הסליחות. בפיוטי התוכחה המחבר מתאר את אפסות האדם, את ההבל שבחיי החומר וקורא לאדם לשוב בתשובה לפני יום הדין.
"ילדי זמן גפן/ והמוות בוצר/ יקטוף כאשר יישר/ בעיני היוצר"- אנשים חיים על ציר זמן, לא לנצח. המוות מאיים עליהם בכל רגע נתון שיישר בעיני הא'.
"לכן- איש תבונות/ בר וצדה ימן/ ימאס חמדת זמן/ ויכניע יצר"- ולכן, האדם הנבון יכניע את יצרו וישוב בתשובה.

ר' שלמה אבן גבירול, שחי בספרד במאה ה-11, כותב פיוט שנקרא "שכחי יגונך" ובתוכו יש קטע שמאוד דומה לפיוט שלנו:
"החי גפן/ והמוות בוצר/ ובאשר ילך/ צעדיו הוא נוצר/ שובי נפשי/ לבקש היוצר/ היום קצר/ ורחוק החצר/ נפש שובבה/ די לך בפת חרבה/ ושכבי מעצבה/ וזכרי מצבה/ וגורי יום דינך"

דומה. אך לא זהה.
הפתיחה, כמעט אותו דבר: "ילדי זמן גפן/ והמוות בוצר" של נג'ארה מול "החי גפן/ והמוות בוצר" של אבן גבירול. אולם ככל שממשיכים לקרוא מתגלה שוני משמעותי בתוכן של שני הפיוטים.

בעוד אבן גבירול מזכיר את המוות במשפט אחד ומיד עובר למסקנות הנובעות מעצם נוכחותו, הרי שר' ישראל נג'ארה מתאר, מפרט וממשיך ומתאר את אותו מוות.
אצל ר' ישראל נג'ארה המוות מקבל מקום מרכזי והוא גם איננו אנונימי, "יקטוף כאשר יישר/ בעיני הבוחר"- למוות יש בעלים, יש אחראי ומאוד ברור מי הוא. היוצר, הא' הוא האחראי לאותו מוות קולקטיבי שלא בוחל בשום אדם.
ככל שמתקדמים בפיוט נדמה שהתוכחה אינה רק לאדם אלא גם לריבונו של עולם. נדמה שבדרך תיאורו את המוות ר' ישראל נג'ארה מוכיח ברמז גם את היוצר, שמכחיד רבים ונכבדים עם דלים ונכחדים, שלא עושה אבחנה בין זקן לעול ימים ושאוטם אוזנו אל שוועת בני החלוף.
אם אצל אבן גבירול האחריות מוטלת, רובה ככולה, על האדם, בא ר' ישראל נג'ארה 500 שנים לאחר מכן ומחלק את האחריות בין האדם לא'. כאילו אומר: אמת, האדם צריך לשוב בתשובה ממעשיו הרעים, לתקן דרכיו ונפשו. אך האחריות לתיקון המוות הרנדומלי הזה, שלא מדלג על שום אדם, בשום גיל ומשום מעמד היא עליך- ריבונו של עולם.
לאדם הוא אומר- אל תחשוב שזה שאתה עשיר או חכם זה יציל אותך ממוות, ולא' הוא רומז- אל תקטוף את אותם ילדי זמן גפן, ללא רחם וללא אבחנה.

ראינו שגם אבן גבירול וגם נג'ארה מדמים את החי, את ילדי הזמן ל"גפן"- למה דווקא גפן? האם יש פה בחירה מקרית, ובעצם כל צמח שפורח וצומח היה מתאים או שמא ישנה כוונה מיוחדת בגפן דווקא?

נדמה כי קשה לומר "מקרית" על בחירה כמו "גפן". גפן, שסגולותיה ומעלותיה ידועות ושהמדרשים עליה רבים מספור... נמשלו ישראל לגפן: "גפן ממצריים תסיע", "א' צבאות שוב נא/ הבט משמים וראה ופקד גפן זאת". רבים המדרשים שעושים את ההקבלה- "מה גפן... כך ישראל...".
אולם אני רוצה לחזור לפעם הראשונה בו מוזכרת המילה גפן ולהקשר שלה.
בספר בראשית, פרק מ', כאשר נמצא יוסף בבית האסורים מגיעים אליו שר המשקים ושר האופים של פרעה ומספרים בפניו את חלומותיהם. בחלומו של שר המשקים נמצאת הגפן, שעולה כפורחת לפניו. כפתרון לחלום אומר יוסף לשר המשקים שהוא יישאר בחיים ויוכל להמשיך ולמלא את תפקידו.הגפן הפורחת והמתפתחת מהווה סימן להמשך החיים והתפתחותם.
כאשר בוחר ר' ישראל נג'ארה לדמות את החיים לגפן הוא בעצם מבקש- תן לנו, בני החלוף, להיות כמו אותו שר משקים, לזכות בחיים ולא במוות.