מאת: ד"ר מאיר בוזגלו

המטרה שלי אינה להציג תזה פילוסופית חדשה אלא לחשוף את היסודות של השקפה עולם המתגבשת בארצנו הקשורה במושג "המסורתי". ואכן, רבים מגדירים את עצמם בישראל כ"מסורתיים" וחלק נכבד מהם הם מזרחים (דוח גוטמן), אולם עמדה זו לא זכתה להנהרה הראויה לה. בהעדר הנהרה זו קל לקשר אותה עם מושג המסורת כפי שהוא נתפס על ידי אבות הסוציולוגיה כמנוגד לחברה מודרנית, או כהשקפה עממית לא מגובשת. במקרה אחר יש הרואים עמדה זו כ"חצי חצי": היינו כמי שלא החליט אם הוא שייך למחנה הדתי האמיתי או החילוני האמיתי, וחושש ללכת עד הסוף.

יש להזכיר כאן יש שהבחינו בתופעה זו ובחדשנות הגלומה בה אך מעדיפים לראותה כערבוב רעיונות חסרות צורה:

"המסורתיות" המזרחית המתהווה היא הרפורמציה הפופוליסטית-דתית המקורית ביותר ביהדות מאז הופעת החסידות. יהדות מזרחית זו סופגת בתוכה הכל ולא נודע כי באו אל קרבה: דת, לאומיות, ומדינה, מודרנה, אמונות עממיות, חידושים טכנולוגיים ופוליטיקה מפלגתית עדכנית. (קימרלינג, אלפיים 16 עמ' 268)

או בתגובה לדוח גוטמן, כותב רביצקי, שלמרות שהדוח הראה סטאטיסטית שיש הרבה מסורתיים שאינם "אורתודוכסים", הרי ש:

לפי התרשמותי רוב מנינה ורוב בנינה של היצירה הישראלית—בשדה הספרותי, ההגותי, התורני, האומנותי, הפובליציסטי – בא באופן בולט דווקא מתוך שתי האורתודוכסיות, לא מתוך קבוצות הביניים. (רביצקי, חירות על הלוחות, עמ' 275)

בהנהרה שאציע, אנסה להראות כי אכן מדובר כאן באחת היצירות הישראליות החשובות של יהודי המזרח, ואשר נושאת מורכבות ואיכויות בעלות ערך לחברה הישראלית בכללותה. ואף שהיצירה הישראלית עשירה ביוצרים שבאים מקטבים מוגדרים, הרי שאין להסיק מכך כי מי שאינו חי בקטבים אינו מבטא בכך הגדרה עצמית, שניתנת לחשיפה ולפענוח. יתברר שבניגוד לאידיאולוגיות של הוגים (רבנים ופילוסופים כאחד) שהקוהרנטיות והיופי הפנימי שלהם קודמים ליישום שלהם, נוגעת הקונסטרוקציה של המסורתי בחיים, ועולה מכאן למערך שלם פתוח, רב ממדי ורגיש לקרקע בה צמח.

ואולם, אין באפשרותי להאיר עמדה זו מכל האספקטים שלה, אלא רק להתמקד בחשיפה של היחס שלה להלכה. במקום אחר כתבתי על היטלים פילוסופיים ופוליטיים יותר של עמדה זו (ראה המסורת והלשון, המסורתי, אידיאולוגיות מזרחיות). לאחר שאציג הצגה ראשונית את העמדה אנסה לבחון את חולשותיה ויתרונותיה.

הצגת העמדה:
היסט זה לאיש המסורתי מעביר אותי למימד אחר. אף שבו כרוכה אידיאליזציה מסוימת הרי שסוג החשיפה כאן שונה ממה שנהוג בדרך כלל בפילוסופיה אקדמית. בחשיפה זו, אינני מתייחס לטכסטים אלא למעשים, מנהגים, דרכים לשינוי מנהגים ולאמירות אגביות שמעולם לא נכתבו. אני מחפש את האמת ביסוד פרכסיס, עמדות, הכרזות ולפעמים אפילו חצאי הכרזות.

כדאי אולי להדגים בסיפור.

השנה 1999 והחודש אפריל ואני בשירות מילואים בצפון. בין תפקיד לתפקיד נהגתי לשבת בבית הכנסת ולקרוא קצת. בין הדברים שנפלו לידי היה סידור שכתב בנו של הרב עובדיה יוסף. הסידור לקח על עצמו לעודד ולצרף את ההלכות החשובות הקשורות בעניין. בשלב מסוים נפל מבטי על הערה אחת:

חובה ליטול ידיים לפני, האוכל, אם עני בא לאכול אסור לתת לו לאכול אם יודעים שהוא בא ליטול ידיים. ואולם, אם מדובר בגביר אז אפשר לתת לו לאכול.

כמו במקרים אחרים דומים, משהו בי נזעק. הזדעקות זו לא הייתה כל כך חזקה אילולי לא הייתה תוצאה של שני כוחות: כוח אחד הוא אי ההסכמה להלכה זו שנראית לי חוטאת לרוח היהדות, וכוח האחר הוא הכבוד שיש לי למסורת והאהבה העזה לרב עובדיה יוסף. בשלב הזה מתחילים בדרך כלל תהליכי רפלקסיה שבאים להקהות את הדיסוננס. אבל הפעם לפני פניה לרפלקסיה החלטתי לעשות מעשה אחר.

תוך כדי ישיבתי בבית הכנסת הבחנתי באדם חביב שנהג להגיע בקביעות לבית הכנסת. הוא הניח תפילין, נתן צדקה, והלך לאכול ארוחת צהריים. לפי מראהו והתנהגותו הוא נתפס בעיני כמה שקוראים בארץ יהודי מסורתי. הוא היה גם מזרחי.

אמרתי לעצמי, לפני שאיישב את הסתירה, לפני שאמצא דרך להציל את השולחן ערוך, או להכריז על המצב כאבוד, לפני שאומר שבעצם לא הבנתי את העומק שיש כאן אשאל אותו מה דעתו על הלכה זו. אני יודע, היה בכך משהו לא הוגן, מבט אנתרופולוגי מתנשא משהו על בן עדתי הפשוט הלא פילוסופי כמוני. קראתי בפניו את ההלכה והוא ענה לי מיד בלי שהיות:

תשמע חביבי, מה שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ציווה אותי לעשות אני לא מצליח לעשות, אתה רוצה שאעשה מה שאומר הרב הזה!? תן לו לכתוב מה שהוא רוצה!

תשובה זו, הרבה יגידו מעידה על חוסר עקביות: כיצד אתה יכול להודות שהאל התגלה לעמו, נתן תורה, שאתה מוקיר מאוד, ובכל זאת לא שומר אותה. כיצד אתה יכול להעריך את הרב, לתרום למען ישיבה שלו ובכל זאת לא ללכת בעקבותיו. כיצד אתה יכול לדחות את דבריו ולא לצאת נגדו בראש חוצות.

ואולם, ברור שחוסר העקביות שעשוי להיות בעמדה זו, אם אכן קיים כאן, הוא כזה המראה על מתח בעמדה ולא על הפרכתה. שכן, יש חוסר עקביות ויש חוסר עקביות. כאשר מתעניינים באמת של תורה מדעית, או של תזה פילוסופית נתפסת חוסר העקביות כמגרעת. הדובר ש"חטא" בחוסר עקביות חייב במקרה זה להראות שהיא תוצאה של אי הבנה של דבריו, או שיוותר על אחת מעמדותיו, או, במקרה של פילוסוף, יערער על עקרונות וההנחות שהובילו חוסר עקביות זו. ומצאנו מקרים בפילוסופיה שעקרונות הלוגיקה, מן עקרון הסתירה עורערו. במקרה שלפנינו, חוסר העקביות מראה על אמביוולנטיות, ועל ניגודים השולטים בעמדה, ואשר מגדירים אותם ומהווים את ייחודה.

המסורתי אינו מציע ספר הלכה חדש. יתירה מזו, הוא מקבל עליו את הנורמטיביות של ההלכה. פרנץ רוזנצוויג נשאל פעם אם הוא מניח תפילין, ותשובתו הייתה "עוד לא". רוזנצוייג לא ערער על הנחת התפילן, להיפך ראה בחתירה להנחת התפילין אידיאל, אך בפועל לא הניח תפילין (על כל פנים, לא בתקופה שבה נשאל).

ואכן, כאשר אנו בוחנים את ההתנהגות שלמסורתי אנו מגלים שיש מהם שאינם מניחים תפילין, ויש המניחים לעיתים קרובות, ויש המניחים לעיתים רחוקות. נשאלת כאן השאלה מדוע אין הוא מניח תפילין מידי בוקר אם הוא אכן חושב שזו תורת משה שהוא תופס כמחייבת אותו. ועל כך אפשר לקבל תשובות שונות.

התשובה הראשונה היא עצלות. תשובה זו אפשר לקבל מן המסורתי. הלה עשוי להודות, כי קשה לו כל יום להניח תפילין, ולכך הוא יוסיף את עיסוקיו. לפעמים הוא יודה שעכשיו שנזכרת לו את זה הוא ישתדל. האורתודוכסי המדקדק בשמירת המצוות ומקפיד על קלה כבחמורה, נוטה לנתח כך את המסורתי. בעיניו המסורתי עצלן, מה שהופך אותו במידה מסוימת של צדק לחרוץ בעיני עצמו. אף על פי כן, המצב כאן מורכב הרבה יותר מן הפישוט שבו רואה את הדברים האורתודוכס.

תשובה אחרת שאפשר לתת אותה בהקשר זה היא חוסר הזדהות מלא עם המצווה. המצווה נוגדת את אחד העיקרים והערכים המנחים אותו. כאשר נוסע המסורתי בשבת לבקר את אביו ואימו שלא רואים אותו במהלך השבוע, הוא מודע לכך שהוא מחלל שבת, אבל נסיעתו להוריו, שיכולה לדרוש ממנו הרבה טרחה, מאלצת אותו להפר את מצוות השבת.

גם כאן באופן אידיאלי, יטען המסורתי הוא היה מעדיף לשמור את השבת כהלכתה. עדיף היה שהוריו היו גרים בקרבת ביתו, אך לעת עתה אלה הם פני הדברים. במצב הקיים, שאולי חלקו הוא תוצאה של עצלות, שכן חוסר היוזמה להביא את ההורים לגור במחיצתו, נזקפת לעצלותו, הוא מחלל את השבת ומכבד את הוריו.

כעת, לא נעלם ממנו שיש רבנים האוסרים על נסיעה בשבת, לשם כיבוד הורים. לא נמנע ממנו גם הפסוק המפורש "איש אימו ואביו תיראו ואת שבת תשמורו". אף על פי כן, אין הדבר מונע ממנו לנסוע בשבת. מבחינתו של המסורתי הוא נוסע בשבת לבקר את הוריו הנטושים במהלך השבוע, והוא מודע לכך שבכך הוא גם עובר על מצוות חכמים.

ניתן להכליל מדוגמא זו. המסורתי מכבד את ההלכה, אך הוא שומר על מצפונו ועל ערכים שלכאורה מנוגדים להלכה הכתובה. כעת, יש מכאן מי שיאמר עליו שהוא שומר על מצוות כיבוד אב ואם רק בגלל אינסטינקטים הומאניים, ולא בגלל שזה צו התורה. בלשון לייבוביץ, המסורתי מציב את המוסרי מול הדתי וחוטא אחרי "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". אלא שכאן, לא בקלות יסכים המסורתי לניתוח זה. וכאן, שלא כמו במקרה של עצלות, אפשר למצוא ניגוד בין המסורתי לבין האורתודוכסי.

המסורתי עשוי לומר שההלכה עצמה דורשת רגישות למוסר. האיש היהודי הוא איש מוסרי, ואין אפשרות להיות אדם דתי בלי להיות בראש ובראשונה במצב של יושר עם המצפון. באותה מידה, הוא ידחה פירושים פסיכולוגיסטיים של עמדתו, שכביכול נטיות ליבו לכבד את הוריו לא נובעים ממקור טהור. אל לאדם לאבד את מצפונו, ואין זה מקרה שמצוות התורה מראות על רגישות מוסרית עצומה.

בתפיסה של לייבובי'ץ המוסריות של חוקי התורה היא קונטינגנטית להם. מה שחשוב הוא שאנו מצווים לשמור את הקב"ה, ולא ללכת אחרי "יצרים הומאניים". כך מפרש לייבוביץ' את התוספת "אני ה'" שבאה גם אחרי המצוות של בן אדם לחברו. המסורתי אינו מוכן לחיות עם פיצול זה. אין אפשרות שמנוול השומר על כל המצוות כהלכתן יהיה אדם דתי שלם.

חשוב אבל להדגיש שהויכוח כאן הוא ויכוח ערכי, ואף על פי כן המסורתי אינו מציע לתקן את ההלכה. שכן, המסורתי אינו עובר לעמדה אקטיבית שבה הוא מרשה לעצמו לומר שכאשר קהילת רבנים שהוא רואה את עצמו מחויב לה במידה רבה, החליטה על איסור מוחלט לנסוע בשבת טעתה. אין הוא מפרש אותם כמי שהלכו בצורה דוגמאטית אחרי החוק. בעצם, באופן מעניין, הוא מכבד את הרבנים הללו על פסיקותיהם. רק שהוא לא שומר עליהם בפועל.

ואכן, כאשר מתבוננים באורח חייו של המסורתי ובאופן בו הוא מנמק לעצמו את דבריו, הוא לא פונה לויכוחים בין הזרמים השונים ביהדות על מנת לאשר את דבריו. התקנה של הקהילה הקונסרבטיבית המתירה לנסוע בשבת לבית הכנסת אינה מופיעה לנגד עיניו. למרות הסיוע האפשרי לעמדתו בויכוח כזה, אין הוא נזקק לו כלל. עמדתו, כמו העמדה של היהודי מן הסיפור שפתחתי בו, היא "הנח לרבנים שיתווכחו ביניהם, ויחמירו ככל שיחמירו. אני מכבד את זה, אבל לא תמיד הולך אחרי החלטותיהם.

השאלה הראשונה על המסורתי:
השאלה הראשונה העולה על המסורתי היא האם הוא בוחר באופן שרירותי מה מן המצוות לקיים, ומה לא. אם כך, מה מונע מהתהוות של אנרכיה דתית של איש הישר בעיניו יעשה.

שאלה זו מניחה שהמסורתי תמיד עושה מה שנוח לו, ולפי מה שהסברתי לעיל אין זה בהכרח נכון. שכן, הוא רואה את עצמו מחויב למערכות ערכים שלא בהכרח מתיישבים עם צווי ההלכה. ערכים שעשויים לדרוש ממנו טרחה לא מעטה. בכלל, כאשר רואים מה המצוות ששומרים המסורתיים אין זה נכון שהם שומרים על הקלות ביותר. יותר קל לא להדליק אור בשבת מאשר לצום ביום כיפור, ואף על פי כן, המסורתי שומר על יום כיפור ומדליק אש בשבת. באותו האופן, בנוגע לדיני כשרות, ולנטילת ידיים. המסורתי נמנע מלאכול טריפה, ולפעמים זה דורש ממנו מאמץ מיוחד, ואילו נטילת ידיים או ברכה לפני האוכל עלולה לחמוק ממנו.

נקודה חשובה מאוד בהקשר זה עולה אם מתבוננים בקהילת המסורתיים. כאשר משקיפים על התנהגות המסורתיים, אנו רואים שיש סדר והגיון במצוות שהם שומרים עליהם. אנו רואים שיש היררכיה שלימה של המצוות: הכל יודו שאכילת טריפות חמורה מאכילה ללא ברכה, שאכילת חמץ בפסח חמורה מהדלקת טלוויזיה בשבת. שהבערת אש חמורה מהדלקת חשמל.

היררכיה זו באה לידי ביטוי גם כאשר המסורתי מתחזק ומחליט לשמור על יותר ויותר מצוות. הוא מפסיק להדליק אש בשבת, ואחר כך הוא מקפיד על חשמל. אין כאן החלטה מקרית ושרירותית אלא אורח חיים די מאורגן. ואכן, אם נודה על האמת, היררכיה קיימת גם כאשר בחוגים אורתודוכסים שההלכה היא נר לרגליהם. עצם הדיבור על "קלה כבחמורה" מוכיח שהם מבחינים בין קלה ועל חמורה. גם כאשר הם ממליצים על חשיבות מצווה הם אומרים שזה כמו אכילת חזיר, וכך כאשר הם מבקשים לגנות את מחנות מסוימים ביהדות הם נוקבים במצוות מסוימות.

התנהגות מאורגנת זו מעלה את השאלה של האם יש קריטריונים מסוימים שמנחים את המסורתי וקובעים את ההיררכיה שהוא מנהיג בין ההלכות. האם איסור החשמל למשל חריף פחות בגלל שהוא תקנת חכמים, האם סוגיות שהיו שנויות במחלוקת הם מטעם זה בלבד בעלות כוח מחייב פחות וכד'. אדגיש יחד עם זאת, כי בחינה זו לא נועדה להנחות כתיבה של שלחן ערוך חדש חלילה, אלא חשוב לאנתרופולוגיה של המסורתי.

השאלה השנייה על המסורתי:
האם התנהגותו של המסורתי אומרת בסופו של דבר שאמונתו היהודית פגומה. תשובה חיובית לשאלה זו, עשויה למצוא חן בעיני החילוני שנוטה לבטל את הצדדים הדתיים ביהדות ולהעמיד במקומם את הרעיון של תרבות ישראל.

למרבה המזל, אין בידינו מדד לעוצמת האמונה של אדם מסוים. מה גם שאדם עשוי להיות מאמין גדול בחלק מחייו, ובחלק אחר פחות מאמין. יתירה מזו, אפילו משמעותה של האמונה באלוהים אינה עניין ברור כלל. שהרי לא מדובר כאן בעניין שדומה לאמונה בתיאוריה מדעית. לא מדובר כאן ברגשות או בתחושות ודאות כאלה או אחרות.

המסורתי יכול למצוא את עצמו משקיע באמונתו ובטיפוחה יותר מאשר מישהו המגדיר את עצמו אורתודוכסי. הלה, עשוי לשמור את המצוות מכוח שיגרה או מכוח מצוות אנשים מלומדה ולא לבטא את אמנותו בלבטים, בדבקות בתפילה וכד'. הדברים ידועים, ואינני מחדש כאן דבר. בהקשר זה אנו מוצאים את ההבחנה בין אדם רליגיוזי לאדם שומר מצוות שמראה שאין לזהות בין התכוונות פעילה למי שאמר והיה העולם לבין מי שמרבה בשמירת המצוות.

גם העמדה הלייבוביציאנית המזהה בין קבלת עול מלכות שמיים לבין שמירת המצוות אינה הופכת לקריטריון כמותי לאמונה באלוהים. לייבוביץ' מעולם לא טען, וטוב שלא טען כך, שיש יחס ישיר בין מספר המצוות שעושה האדם לבין טיב אמונתו. עד כמה שידוע לי איש מן ההוגים היהודים לא טען למהלך זה.

לא ברור, משום כך שהמסורתי מאמין בקב"ה במובן או באינטנסיביות שונה מידידו האורתודוכס. ומאידך גיסא, אין לנו כל ידיעה את מי מעדיף הקב"ה על פני מי, ואם העדפה זו היא כזו שכל חברי מחנה האורתודוכסים נמצא במעלה רוחנית מעל מחנה המסורתיים. לשון אחר, אינני יודע במה אפשר לגבות את היוהרה שכה קל לפגוש בה של אנשים אחדים מן המחנה האורתודוכסי כלפי המסורתי. היהדות מלמדת אותנו שהחשבון האחרון של אדם עם קונו הוא אישי ולא לפי השתייכותו למחנה זה או אחר.

בנקודה זו ברצוני להעלות נקודה אחת. דווקא ההיצמדות העיקשת להלכה עשויה לנבוע מחשש לאובדן האמונה. ואכן, העמידה על המשמר של הוגים ממחנה האורתודוכסיה למול הצעות לשינויים נובעת, בחלקה, מן התחושה שהקלות אלה באות על מנת לקרב את היהדות למשבר חוסר האמונה שהוא כה אופייני לחברה המודרנית. זה אכן מסביר את הפתיחות שכה קל למצוא אצל חכמי צפון אפריקה, מצריים תורכיה וסוריה וקשה למצוא באורתודוכסיה. כאשר הרב בטוח באמונתו, והכפירה אינה אלטרנטיבה הוא לא חושש להציע שינויים מפליגים. שכן הוא לא מופיע לעצמו כמי שעושה לעצמו הקלות ומנסה להתנער מן המסורת שתמימותה אבדה בחברה המודרנית.

בהערה זו, אינני מתכוון חלילה לרמוז שאמונתם של האורתודוכסים אינה שלימה. וזאת לא רק משום שכפי שהקדמתי אינני חושב שהאינטנסיביות של האמונה באל הולכת אחר המחנות. אלא בגלל שמשבר האמונה של החברה המודרנית המערבית שינה את מושג האמונה בקב"ה. המאמינים בדורנו העשירו את טיבה של האמונה אותה ירשו מאבותיהם. הספקנות והאיום והפקפוק הם חלק מהותיים לה, וה' ירחם.

השאלה השלישית על המסורתי:
שאלה שלישית שאפשר להציב מול המסורתי עולה מיחסו של ההלכה. עצם הכרתו במערכות ערכים שלא נקבעות מתוך ההלכה, חושפת אותו למרחבים שאינם יהודיים ושהגיעו אלינו מאומות העולם. ככזה, הוא נתפס מקל ראש בתורת משה. וכך, גם אם אמנותו באל בורא עולם שלימה, אמונתו בתורתו של בורא עולם שהיא נצחית ומקיפה כל פגומה.

כאן עלול המסורתי להרגיז עליו את האורתודוכס, שכן אין הוא מבין את תוקפה ותחום חלותה של תורת משה באותה מידה שבה מתיימר בן שיחו.

ראשית, יש לשים לב שבעיות רבות אין להלכה מה לומר עליהם. יתירה מזו, חלק גדול מן הדילמות של העולם המודרני אין מה לאיש ההלכה לסייע בהם. השאלה באיזה מקצוע לבחור בחיים, עם מי להתחתן אינה עניין הלכתי. כך גם השאלה האם להיות ציוני או באיזה מפלגה להצביע בבחירות אינה עניין להלכה. שאלות של כפיה דתית בחברה, היחס לחילוני אינן שאלות שיש לשולחן ערוך משהו בעל חשיבות מכרעת לומר עליהם.

ההלכה אינה מאפשרת לנו להכריע בכל שאלה. כעת, יש קולות בקרב המחנה האורתודוכסי הרוצים למתוח את ההלכה, "להציע פתרונות" לבעיות החיים המודרניים. ואולם, למסורתי אין כל עניין בשאלות אלה. שכן, זו לא מגרעת להלכה שאינה עונה לכל שאלה.

כעת לא נעלם מעיני שיש הקוראים להצביע במפלגה מסוימת או שקובעים פסק הלכה בעניין שאלות הרות גורל כמו שטחים תמורת שלום וכד'. המסורתי, אינו רואה את עצמו פחות יהודי או יותר יהודי אם הוא נוהה אחר דעתו של רב זה או אחר בשאלות אלה, או אם הוא מכריע שכל העניין אינו נתון לרבנים כלל אלא ענינו של כל אזרח.

בטענה האחרונה מכריע המסורתי נגד העמדה שההלכה "חובקת כל". והוא עשוי לחזק את טענתו על ידי הטענה לא רק שההלכה לא מכריעה בכל עניין אלא היהדות כולה אין לה מה לומר משהו מחייב וחד משמעי. בכך הוא מחזיק בעמדה הפוכה מן החרדית. זו האחרונה מעצימה את הרב לפסוק גם בעניינים שאין להם אסמכתא מפורשת בהלכה, ולגלות בפני קהל נאמניו את "דעת התורה" בעניין מסוים. המסורתי נבחן מן החרדי בנקודה זו.

דיון בעמדה המסורתית:
היצירה של המסורתי נבנית מלמטה למעלה. כפי שהקדמתי לעיל, לא מדובר כאן בפילוסופיה שמחפשת ישום, אלא בפרקטיקה המבקשת אחר השקפת עולם. עצם קיומה רומז על היותה מקיימת בתוכה מתחים שנוצרו בגלל תגובה למציאות, ולנאמנות למסורת האבות, ולאתגרים של העולם המודרני. אופיה זה מזמין את ההנהרה שהחילותי בה במאמר קצר זה, אך הוא מזמין את חידודה והעמקתה על רקע אתגרים שלא תמיד עמדה מולם ביודעין. חוסר הארטיקולציה של העמדה של המסורתי עושה אותו נוח להשפעות ולמעברים לחילון קיצוני לכאן, ולהתחרדות מכאן. הללו אין בהם כל רע, אך המסורתי עשוי למצוא את עצמו נגרר אליהם ומשתיק קולות אחרים בהווייתו שאילו היה מודע אליהם היה מפתח ולא מבטל את דעתו. ואכן, דווקא ביטול זה של דעתו יכול לגרום לטלטולו ממחנה למחנה, ולכפות על עצמו חיים של מבוכה וטלטלה גדולה.

אחת החולשות של העמדה המסורתית עולה על רקע יחסו של זה לחינוך. המסורתי אינו שלב יציב בהתנהגותה של קהילה. אפשר לראות אותו משום כך כתחנת מעבר בדרך לחילון, ולהתבוללות רחמנא ליצלן. מכאן ניתן להסיק כי אם יש למסורתי עניין בהמשכיות עמדתו עליו לחנך לעמדה אורתודוכסית ולא לעמדה מסורתית. אפשר להמשיך מכאן ולטעון, שהמסורתי עצמו חייב להפוך לאורתודוכסי אחרת כיצד יחנך למשהו שאינו מסורתי. מה שמנחה עמדה זו הוא מעין מודל של קפיץ. על מנת לחנך למסורתיות שמהווה פשרה וירידה בשמירת המצוות, אנחנו "נמתח" את הנער למצב שבו הוא מקפיד יותר על שמירת המצוות, ממילא הוא יעזוב מאוחר יותר את המצוות ויהפוך למסורתי.

אין ספק שבביקורת זו יש מידה גדולה של אמת. ואכן, התלבטות זו שמטרידה כל הורה מסורתי אין לה שום ביטוי בציבור הישראלי. במקום זאת, אנו מוצאים את האורתודוכסיות החילוניות והחרדית שחוזרות עד לעייפה על האשמות חד ממדיות ואינן עונות לצורך זה של ציבור כה רחב. התעלמות זו נוחה לחילוניים ולחרדיים שמצאו את דרכם למוקדי הכוח במדינת ישראל. ואילו המסורתי המהווה חלק גדול מן הציבור הישראלי מוצא את עצמו מחוזר על ידי שתי עמדות כוחניות אלה.

הערתו של רביצקי בה פתחתי חיבור זה נראית לי בחלקה שיקוף של יחסי כוחות מפלגתיים ולא של כוחות רוחניים. אינני מוצא היום התעוררות מעניינת לא באורתודוכסיה החילונית ולא בזו החרדית. אפילו האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלימה נמצאת בהתרסקות, ולמיטב הבנתי נמצא הדיון הדתי חילוני המנוהל בין האורתודוכסיות בשפל ולא בפריחה.

ההתעוררות האחרונה שיש ברחבי הארץ נוגעת דווקא לאידיאולוגיות ביניים שאפשר למצוא בארון הספרים היהודי, בפתיחות לעולם המזרח. פתיחות זו לא פסחה גם על המחנה המכונה ציוני דתי. רעיונות הסובלנות הפלורליזם, כמו שאלות נוקבות על מעמד האישה, זכותה של האישה ללמוד תורה, מכרסמים במידה רבה באורתודוכסיה.

מצב זה אחראי גם לכך שאין בידינו רשת חינוך מסורתית שכן, החינוך היום הוא במידה רבה בשליטתן של מפלגות וכוחות ולא תמיד של הקהילות אותן הוא מתיימר לשרת. ללא הזדמנות כזו לחנך, ולא רק להיות מחונך, אי אפשר לפתח עמדה מסורתית, וקשה להשיב לשאלה שהוצעה לעיל על חוסר היציבות של העמדה המסורתית.

והנה לעומת חיסרון זה של העמדה המסורתית, שללא ספק דורש תשובה, קשה להפריז בערכה של התרומה של המסורתי לחברה הישראלית. המסורתי משמש גשר בין העמדות הקיצוניות, וזאת לא רק בהציעו ציבור של יהודים שמכבד את דת ישראל, את החילוני ולא מערער על הזיקה לאחיו החרדי אלא גם בקיומה של השקפת עולם, שמהווה אתגר לאותם אורתודוכסיות. לדעתי, דווקא האריטקולטיביות של העמדות אורתודוכסיות עלולה להיות סימן לנדושותם, ולחד ממדיותן. יותר ממה שיש לשפוט את המסורתי לפי משנות אריטיקולטיביות הנוגעות לטיבה של האמונה, ההתעסקות בהלכה יש לעמוד באתגר שהוא מציב. אתגר הנובע מעצם כך שהוא מערער על הקונבנציה המנחה דעות קיצוניות לפיהן: האחר הוא דעה קיצונית הפוכה, וחד ממדית באותה מידה. אפשר להדגים זאת בדיונים רווחים רבים, אך לא כאן המקום.

יתרון אחר הוא באפשרות של תפיסה לכשתגובש, ותהפוך לגורם פעיל בחייהם של יהודים להעשיר את היהדות, ולתרום לעיצובה. במיוחד מעניין מה התרומה האפשרית לעיצוב היחסים בין התפקיד של הרב לקהילה. בשלב זה, דוחה העמדה המסורתית את המודל החרדי, אך האם יש בכוחה לעצב מערכת אחרים של יחסים. בכך, אין כוונה לזלזל בכבודם של רבנים, אלא לבנות אחרת את המחויבויות ההדדיות בין הרבנות לקהילה, לצד מוסדות אחרים כמו הצדיק, בית הכנסת שליח הציבור ועוד. ללא תרומה כזו, נתונה מלאכת העיצוב למפלגות ולכוחות פוליטיים שיש לו אינטרסים וסדר יום משלו, ולא תמיד לקהילות הנספחות מרצון או מחוסר ברירה אחר מפלגות אלה.

סיכום:
אני מקווה שהנהרתי במידת מה את עמדת המסורתי, ואולם, אני רחוק מלחשוב שיש בכך תיאור ממצה. אדגיש שאין לי כל עניין לומר שהדברים כאן חדשים, אך ההקשר שלהם בארץ הוא העושה אותם לרלוונטיים. כמו כן, אינני רוצה להציע כאן עוד עמדה אחת מיני רבות, אלא לסייע בהגדרה של עמדה. הדיון כאן אינו "אקדמי" מבחינה זו, אלא כזה המתעצב והרגיש לנעשה בארצנו.