שני קרני וחלי טביבי


ציינו מאבק שלדעתכם הנו מאבק משמעותי?!

מאבקים אישים:

רבי יוחנן וריש לקיש:
פעם אחת היה ר' יוחנן רוחץ בירדן. ראהו ריש לקיש וקפץ אחריו לתוך הירדן.
אמר לו ר' יוחנן: כוחך לתורה.
אמר לו: יופיך לנשים.
אמר לו ר' יוחנן: אם תחזור בך אתן לך את אחותי שהיא יפה ממני. קיבל עליו. ביקש לחזור ולהביא כליו - ולא יכול לחזור.
הקריא והשנה לו ונעשה אדם גדול.
פעם אחת נחלקו חכמים בבית המדרש: הסיף והסכין והפגיון והרומח ומגל היד ומגל הקציר - מאימתי מקבלים טומאה? - משעת גמר מלאכתם. ומאימתי גמר מלאכתם? ר' יוחנן אמר: משיצרפם בכבשן, וריש לקיש אמר: משיצחצחם במים.
אמר לו ר' יוחנן לריש לקיש: ליסטים בליסטיותו יודע.
אמר ריש לקיש: ומה הועלת לי? שם קראו לי "רבי" וכאן קוראים לי "רבי".
אמר לו: הועלתי לך, שקרבתיך תחת כנפי השכינה. חלשה דעתו של ר' יוחנן וחלה ריש לקיש.
באה אשתו של ריש לקיש ובכתה, אמרה לו: עשה בשביל בני!… אמר לה: "עזבה יתומיך אני אחיה". - עשה בשביל אלמנותי!… אמר לה: "ואלמנותיך עלי תבטחו".
ומת רבי שמעון בן לקיש. היה רבי יוחנן מצטער אחריו הרבה. ולא ירד לבית הועד. אמרו חכמים: מי ילך להניח דעתו? - ילך ר' אלעזר בן פדת ששמועותיו מחודדות. בא וישב לפניו. כל מה שהיה ר' יוחנן אומר - אמר לו ר' אלעזר בן פדת: "תניא דמסייעא לך" [ישנה אמירת תנאים שתומכת בטענתך]. אמר לו ר' יוחנן: אתה כבן לקיש? בן לקיש כשהייתי אומר דבר - היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות ואני מתרץ לו עשרים וארבע תירוצים - והשמועה נתרווחה מאליה; ואתה אומר "תניא דמסייעא לך" - וכי איני יודע שיפה אמרתי?! עמד וקרע את בגדיו ובכה ואמר: היכן אתה בן לקיש! היכן אתה בן לקיש! היה צועק והולך עד שנטרפה עליו דעתו. ביקשו עליו חכמים רחמים ומת.
(בבלי בבא מציעא, דף פ"ד ע"א, ע"ב)


עם מה נאבק ריש לקיש?

ר' עקיבא:
ר' עקיבא רועה של כלבא שבוע היה. ראתה רחל בתו של כלבא שבוע שהוא צנוע ומעלה.
אמרה לו: אם אתקדש לך תלך לבית המדרש?
אמר לה: הן. נתקדשה לו בצנעא.
שמע כלבא שבוע והוציאה מביתו והדירה הנאה מכל נכסיו. הלכה ונשאת חר' עקיבא. בימות החרף היו ישנים במתבן, היה בידי הייתי נותן לך ירושלים של זהב. בא אליהו ונדמה להם כבן אדם וקרא על הפתח ואמר להם: תנו לי קצת תבן, שאשתי ילדה ואין לי במה להשכיבה.
אמר ר' עקיבא לאשתו: ראי אדם זה, שאפילו תבן אין לו.
אמרה לו: לך ולמד בבית המדרש.
הלך וישב שתיים עשרה שנה בבית המדרש לפני ר' אליעזר ור' יהושע.
לסוף שתיים עשרה שנה עמד וחזר לביתו והביא עמו שנים עשר אלף תלמידים. יצאו הכל לקראתו. שמעה אשתו ויצאה אף היא לקראתו. אמרו לה השכנות: שאלי לך בגדים ולבשי והתכסי. אמרה להן: "יודע צדיק נפש בהמתו" כשהגיעה אצלו נפלה על פניה והיתה מנשקת רגליו. דחפוה תלמידיו.
אמר להם: הניחוה, שלי ושלכם – שלה הוא.
שמע אביה שאדם גדול בא לעיר. אמר: אלך אצלו, אפשר שיתיר נדרי. בא אצלו.
אמר לו ר' עקיבא: אלמלי ידעת שיהא (בעלה) אדם גדול היית מדירה? אמר לו: אפילו פרק אחד, אפילו הלכה אחת. אמר לו: אני הוא. נפל על פניו ונשקו לר' עקיבא על רגליו ונתן לו חצי ממונו. (ספר האגדה, קעט, קמה)

"בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו, אמרו לו המים שתדיר נופלים עליה בכל יום, אמרו לו עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פיסל את הקשה דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם, מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. אמר לו, רבי למדני תורה אחז רבי עקיבא בראש הלוח, ובנו בראש הלוח כתב לו אלף בית ולמדה. היה לומד והולך שלמד כל התורה כולה. הלך וישב לפני רבי אליעזר ולפני רבי יהושע אמר להם רבותי: פתחו לי טעם משנה כיון שאמר לו הלכה אחת הלך וישב לו בינו לבין עצמו, אמר, אלף זו למה נכתבה, בית זו למה נכתבה, דבר זה למה נאמר, חזר ושאלן והעמידן בדברים... אמר לו רבי טרפון עקיבא עליך הכתוב אומר (איוב כ"ח) מבכי נהרות חבש ותעלומה יוציא אור, דברים המוסתרים מבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה" (אבות דרבי נתן, ו', ב')


מה / מי מניע את ר' עקיבא?

שמשון
א וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים, אַרְבָּעִים שָׁנָה. {פ}
ב וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי, וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ; וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה, וְלֹא יָלָדָה. ג וַיֵּרָא מַלְאַךְ-יְהוָה, אֶל-הָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וְהָרִית, וְיָלַדְתְּ בֵּן. ד וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא, וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר; וְאַל-תֹּאכְלִי, כָּל-טָמֵא. ה כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ--כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן-הַבָּטֶן; וְהוּא, יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. ו וַתָּבֹא הָאִשָּׁה, וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר, אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי, וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד; וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא, וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי. ז וַיֹּאמֶר לִי, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן; וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר, וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה--כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ. {פ}...
כד וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן; וַיִּגְדַּל הַנַּעַר, וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה. כה וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה, לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן, בֵּין צָרְעָה, וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל. {פ} (שופטים י"ג)


"ותחל רוח ה' לפעמו... בין צרעה ובין אשתאול" – אמר רב שמואל בר נחמן: מלמד שנטל שני הרים והקישם זה לזה, כאדם שנוטל שני צרורות ומקישם זה לזה. רב יהודה אומר: בשעה שהיתה רוח הקודש שרויה עליו היה פוסע פסיעה אחת כמצרעה ועד אשתאול. (ספר האגדה, פ"ב)


ד וַיְהִי, אַחֲרֵי-כֵן, וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה, בְּנַחַל שֹׂרֵק; וּשְׁמָהּ, דְּלִילָה. ה וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיֹּאמְרוּ לָהּ פַּתִּי אוֹתוֹ וּרְאִי בַּמֶּה כֹּחוֹ גָדוֹל, וּבַמֶּה נוּכַל לוֹ, וַאֲסַרְנוּהוּ לְעַנּוֹתוֹ; וַאֲנַחְנוּ, נִתַּן-לָךְ, אִישׁ, אֶלֶף וּמֵאָה כָּסֶף. ו וַתֹּאמֶר דְּלִילָה, אֶל-שִׁמְשׁוֹן, הַגִּידָה-נָּא לִי, בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל; וּבַמֶּה תֵאָסֵר, לְעַנּוֹתֶךָ. ז וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, שִׁמְשׁוֹן, אִם-יַאַסְרֻנִי בְּשִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים, אֲשֶׁר לֹא-חֹרָבוּ--וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי, כְּאַחַד הָאָדָם. ח וַיַּעֲלוּ-לָהּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, שִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים--אֲשֶׁר לֹא-חֹרָבוּ; וַתַּאַסְרֵהוּ, בָּהֶם. ט וְהָאֹרֵב, יֹשֵׁב לָהּ בַּחֶדֶר, וַתֹּאמֶר אֵלָיו, פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן; וַיְנַתֵּק, אֶת-הַיְתָרִים, כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל-הַנְּעֹרֶת בַּהֲרִיחוֹ אֵשׁ, וְלֹא נוֹדַע כֹּחוֹ. י וַתֹּאמֶר דְּלִילָה, אֶל-שִׁמְשׁוֹן, הִנֵּה הֵתַלְתָּ בִּי, וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים; עַתָּה הַגִּידָה-נָּא לִי, בַּמֶּה תֵּאָסֵר. יא וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ--אִם-אָסוֹר יַאַסְרוּנִי בַּעֲבֹתִים חֲדָשִׁים, אֲשֶׁר לֹא-נַעֲשָׂה בָהֶם מְלָאכָה: וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי, כְּאַחַד הָאָדָם. יב וַתִּקַּח דְּלִילָה עֲבֹתִים חֲדָשִׁים וַתַּאַסְרֵהוּ בָהֶם, וַתֹּאמֶר אֵלָיו פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן, וְהָאֹרֵב, יֹשֵׁב בֶּחָדֶר; וַיְנַתְּקֵם מֵעַל זְרֹעֹתָיו, כַּחוּט. יג וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל-שִׁמְשׁוֹן, עַד-הֵנָּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים--הַגִּידָה לִּי, בַּמֶּה תֵּאָסֵר; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ--אִם-תַּאַרְגִי אֶת-שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי, עִם-הַמַּסָּכֶת. יד וַתִּתְקַע, בַּיָּתֵד, וַתֹּאמֶר אֵלָיו, פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן; וַיִּיקַץ, מִשְּׁנָתוֹ, וַיִּסַּע אֶת-הַיְתַד הָאֶרֶג, וְאֶת-הַמַּסָּכֶת. טו וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אֵיךְ תֹּאמַר אֲהַבְתִּיךְ, וְלִבְּךָ, אֵין אִתִּי: זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, הֵתַלְתָּ בִּי, וְלֹא-הִגַּדְתָּ לִּי, בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל. טז וַיְהִי כִּי-הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ, כָּל-הַיָּמִים--וַתְּאַלְצֵהוּ; וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ, לָמוּת. יז וַיַּגֶּד-לָהּ אֶת-כָּל-לִבּוֹ, וַיֹּאמֶר לָהּ מוֹרָה לֹא-עָלָה עַל-רֹאשִׁי--כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי, מִבֶּטֶן אִמִּי; אִם-גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי, וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל-הָאָדָם. יח וַתֵּרֶא דְּלִילָה, כִּי-הִגִּיד לָהּ אֶת-כָּל-לִבּוֹ, וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים לֵאמֹר עֲלוּ הַפַּעַם, כִּי-הִגִּיד לה (לִי) אֶת-כָּל-לִבּוֹ; וְעָלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיַּעֲלוּ הַכֶּסֶף בְּיָדָם. יט וַתְּיַשְּׁנֵהוּ, עַל-בִּרְכֶּיהָ, וַתִּקְרָא לָאִישׁ, וַתְּגַלַּח אֶת-שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ; וַתָּחֶל, לְעַנּוֹתוֹ, וַיָּסַר כֹּחוֹ, מֵעָלָיו. כ וַתֹּאמֶר, פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן; וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר, וְהוּא לֹא יָדַע, כִּי יְהוָה סָר מֵעָלָיו. כא וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים, וַיְנַקְּרוּ אֶת-עֵינָיו; וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה, וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם, וַיְהִי טוֹחֵן, בְּבֵית האסירים (הָאֲסוּרִים). כב וַיָּחֶל שְׂעַר-רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ, כַּאֲשֶׁר גֻּלָּח. {פ}
כג וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, נֶאֶסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח-גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם--וּלְשִׂמְחָה; וַיֹּאמְרוּ--נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ, אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵנוּ. כד וַיִּרְאוּ אֹתוֹ הָעָם, וַיְהַלְלוּ אֶת-אֱלֹהֵיהֶם: כִּי אָמְרוּ, נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת-אוֹיְבֵנוּ, וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ, וַאֲשֶׁר הִרְבָּה אֶת-חֲלָלֵינוּ. כה וַיְהִי, כי טוב (כְּטוֹב) לִבָּם, וַיֹּאמְרוּ, קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק-לָנוּ; וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן מִבֵּית האסירים (הָאֲסוּרִים), וַיְצַחֵק לִפְנֵיהֶם, וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ, בֵּין הָעַמּוּדִים. כו וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל-הַנַּעַר הַמַּחֲזִיק בְּיָדוֹ, הַנִּיחָה אוֹתִי, והימשני (וַהֲמִישֵׁנִי) אֶת-הָעַמֻּדִים, אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם; וְאֶשָּׁעֵן, עֲלֵיהֶם. כז וְהַבַּיִת, מָלֵא הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, וְשָׁמָּה, כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים; וְעַל-הַגָּג, כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה, הָרֹאִים, בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן. כח וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל-יְהוָה, וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי יְהוִה זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם-אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי, מִפְּלִשְׁתִּים. כט וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת-שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ, אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם, וַיִּסָּמֵךְ, עֲלֵיהֶם--אֶחָד בִּימִינוֹ, וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ. ל וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן, תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם-פְּלִשְׁתִּים, וַיֵּט בְּכֹחַ, וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל-הַסְּרָנִים וְעַל-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בּוֹ; וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים, אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ, רַבִּים, מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו. לא וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכָל-בֵּית אָבִיהוּ, וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ, וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל, בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו; וְהוּא שָׁפַט אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֶשְׂרִים שָׁנָה. {פ} (שופטים ט"ז)


"ויקרא שמשון אל ה' ויאמר: אדני אלוהים, זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה!"... – אמר שמשון לפני הקדוש ברון הוא: רבונו של עולם, זכר לי עשרים (ושתים) שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם: העבר לי מקל ממקום למקום. (ספר האגדה, פ"ג)

מאיפה הכוחות?

אליעזר בן יהודה
אליעזר בן יהודה הוא סופר עברי, עיתונאי ומחייה השפה העברית בארץ ישראל. שמו המקורי הוא אליעזר יצחק פרלמן .נולד בליטא בשנת 1858 ונפטר בארץ בשנת 1922.
בן יהודה גדל בבית חרדי-חסידי להוריו יהודה לייב פרלמן ופייגה פרלמן לבית וולפסון. בן 5 נתייתם מאביו ונשלח על ידי אמו ללמוד בישיבה. בגיל 17 הוא התוודע לרעיון התחייה של עם ישראל בארץ ישראל והוא החליט להקדיש עצמו למטרה זו. הוא שינה את שמו לבן יהודה והחל בפעילות פוליטית. הוא פרסם בירחון "השחר", מאמר ראשון בשם "שאלה נכבדה".
בשנת 1878 נסע לפריס ללמוד רפואה, אך לאחר שלוש שנות לימוד נטש את לימודיו. בשנת 1880 נסע לאלג'יר כדי להירפא ממחלת השחפת. שם כתב שני מאמרים נוספים ל"שחר" ול"חבצלת", במאמרים אלו דרש להחליף את לשונות ההוראה הזרות ובמקומן ללמד בעברית. בשנת 1881 עלה לארץ. בארץ הוא למד בבית מדרש למורים "כל ישראל חברים".
בשנת 1881 נשא לאישה את דבורה לבית יונס. ביחד הם הקימו את הבית העברי הראשון שדובר עברית. בנם בן ציון, אשר לימים שינה את שמו לאיתמר בן אב"י היה הילד העברי הראשון כשעברית היא שפת אמו.
בן יהודה ומשפחתו חיו בדוחק ובדלות תקופה ארוכה. הם הוחרמו ונרדפו על ידי החברה האורתודוקסית, אשר ראו בניסיונותיו להחיות את העברית חילול הקודש. החרדים דיווחו לשלטונות התורכיים שבן יהודה מעודד בעיתונו למרד נגד השלטון, הוא נעצר וישב שנה במאסר. בן יהודה פעל כנגד רעיון "החלוקה" וטיפח את רעיון ההתיישבות והעבודה העבריים. (דינה ציונית, אתר מט"ח: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7145)

דיבור עברי בתוך המשפחה: בן יהודה הקפיד לדבר רק עברית עם בני משפחתו, ואף ניסה, בהצלחה מועטת, להשפיע על משפחות נוספות שינהגו כמותו. לפי עדות בני המשפחה, בנו איתמר לא דיבר כלל עד גיל 4. אמו לימדה אותו רוסית בסתר, וכשבן ־יהודה גילה את הדבר התפרץ בכעס, ואז החל הילד לדבר. לצורך גידול הילד חייב היה בן ־יהודה ליצור מילים חדשות כגון: בובה, גלידה, אופניים ועוד. ההצלחה בדיבור העברי הביאה ארבע משפחות ירושלמיות נוספות לדבר עברית (יודליביץ, מיוחס, הורביץ וגרזובסקי - האחרון הוא יהודה גור, לימים מחבר מילון גור), אולם ההצלחה לא סחפה אחריה רבים. לפי עדות משנת 1902 - למעלה מעשרים שנה אחרי שהחל בפעילותו - אפתה אז אשתו של בן־יהודה עוגה למשפחה העשירית שקיבלה על עצמה דיבור עברי בירושלים.

עברית בעברית: בן יהודה סבר שיש להקפיד על דיבור עברי בלבד גם בחינוך ובהוראה. הוא עצמו לימד תקופה קצרה בעברית בבית הספר "תורה ומלאכה" של אליאנס בירושלים, אולם פרש לאחר זמן קצר מטעמי בריאות. הרעיון של לימוד עברית בעברית מצא אוזן קשבת בחלק מן המושבות של העלייה הראשונה, שם קמו בתי ספר עבריים. גם תהליך זה התפתח בקצב אטי למדי.

אגודות לדיבור עברי: בן־יהודה הקים כמה וכמה אגודות וחבורות לשם קידום הדיבור העברי. כבר ב־1882 הקים את חברת "תחיית ישראל" לדיבור עברי, וב־1889 הקים את חברת "שפה ברורה", שמתוכה קם לאחר כשנה "ועד הלשון העברית". פעילות החבורות והאגודות נתקלה בקשיים מכיוונים שונים: מהתנגדות השלטון העות'מאני לפעילות שיש בה מרכיבים לאומיים, מהתנגדות של אנשי היישוב הישן, וגם מאופיו האנטי ממסדי של בן־יהודה עצמו.

עיתונות: בן־יהודה ייסד את עיתון "הצבי" כדי להראות את האפשרות לעשות שימוש יומיומי מודרני בעברית וכדי להפיץ את רעיונותיו בציבור, בפרט אצל הנוער. מלאכת העיתון גם הביאה ליצירת מילים ושימושי לשון רבים. קרנו של העיתון ירדה עם הזמן, הן מפני שהיה לו אופי סנסציוני למדי והן מפני שנקט עמדות שלא היו מקובלות על אנשי העלייה השנייה (הוא תמך בפעילות הברון רוטשילד במושבות וכן תמך בתוכנית אוגנדה). את מקומו של "הצבי" תפס "הפועל הצעיר", עיתונם של אנשי העלייה השנייה, שהביא גם סגנון עברי אחר שהתקבע בעברית.

המילון: כדי להראות את אוצר המילים הגדול שניתן להשתמש בו החל לחבר את המילון העברי, שנודע לימים כמילון בן יהודה, שבו כלולים רבים מחידושי הלשון שלו. בחייו של בן יהודה יצאו לאור חמישה כרכים, ועבודת המילון, שכלל בסופו של דבר 16 כרכים, הושלמה בידי נפתלי הרץ טור־סיני רק בשנת 1959. המילון הוא מילון היסטורי, ולכל מילה בו מובאת רשימה ארוכה של מובאות ממקורות עבריים קדומים שבהם היא מופיעה.
החייאת אוצר המילים וחידושי מילים: כשאליעזר בן־יהודה חידש את השפה העברית, הוא לא עשה בחינת יש מאין. התנ"ך שימר במשך דורות את שפת האבות, ובן־יהודה צריך היה לשלוף את השפה מהכלי שבו היא נשתמרה ולהביאה שנית לחיים. לעתים לקח מילים שהייתה להם בתקופת התנ"ך משמעות אחרת והתאימן לצרכים של ימינו, כגון: אקדח, תשבץ, ומלט שמצאו את מקומן בגלגול חדש. מספר המילים שהמציא אינו עולה על 300, ובהן נכללות: מדרכה, מברשת, גלידה ורכבת. בין מילים שהציע ולא נקלטו בשפה נמצאות: בדורה - עגבניה, מקולית - פטיפון, עמונות - דמוקרטיה, פרקה - אוגדה, אבחמץ - חמצן, אבחנק - חנקן, אבמים - מימן, ומדלק - גפרור. (ויקיפדיה)


מרעיון לפרויקט...?


אליעזר בן יהודה / חוה אלברשטיין
מילים: ירון לונדון
לחן: מתי כספי

כמו הנביאים הקנאים לשם
הוא קינא לפועל ולתואר ולשם.
ובחצות, העששית בחלונו,
היה רושם במילונו תילי תילים
מילים יפות, מילים עפות,
מתגלגלות מן הלשון.
אליעזר, מתי תשכב לישון
הן קומתך כמעט אפיים שחה
והעברית אשר חיכתה אלפיים
היא תמתין לך עד בוא השחר.


אליעזר בן יהודה
יהודי מבדח
מילים מילים, מילים מילים
הוא בדה ממוחו הקודח.


אם נמה העברית אלפיים, נו אז מה,
הבה נעירנה ונמציא את היוזמה,
את המגהץ, את הפצצה, את הריהוט
בקצה נוצה נכתב רהוט.
כתב כרובית, כתב גלידה,
כתב את כל, את כל מילון בן יהודה.
ועוד הוסיף מילים לברוא
ונוצתו המהירה לא נחה
והשפה גדלה
ולא הכירה את מראה דמותה
את מראה דמותה בבוא השחר.


אליעזר בן יהודה...


ובן נולד לו, וכזאת האיש אמר:
זה הבכור אקרא לו בן יהודה איתמר
שמינקות ועד קמילה, מיום בואו
בברית מילה ועד מותו -
כרותה לו ברית עם העברית
ומלחמה לו את הלעז להכרית.
איתמר - אכן היה לגבר,
קומת תמר ויפי צורה וסבר,
והלשון בפיו היתה שפת עבר.
איתמר בן אבי,
שאביו היה נביא
גבר כלבבי.