עַיִן בְּעַיִן תִּרְאִי שְכִינָה
וְשָבוּ בָנַיִך לִגְבוּלֵךְ

כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (ירמיהו ל"א, ט"ו-ט"ז)

לִשְבוּיִים דְּרוֹר בְּשִיר וּמִזְמוֹר
אֶל בֵּית הַר הַמּוֹר יְהִי שְבִילֵךְ

רוּחַ אֲדֹנָי ה' עָלָי--יַעַן מָשַׁח ה' אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח-קוֹחַ (ישעיהו, ס"א, א')

 סֹלוּ סֹלוּ אֶת הַמְּסִלָּה
פִּצְחוּ רְנָנָה וּתְהִלָּה

וְאָמַר סֹלּוּ-סֹלּוּ פַּנּוּ-דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי (ישעיהו נ"ז, י"ד)
עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל-הָעַמִּים (ישעיהו ס"ב, י')

וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה' אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם (ישעיהו ב', ג')

הִנֵּה גָדוֹל הוּא אָיֹם וְנוֹרָא
בְּיוֹם שִׂימִי כֶתֶר לְרֹאשֵךְ
עַד מָתַי כַּלָּה יָפָה וּמְעֻלָּה
לְזָּר בְּעוּלָה כְּדַל וָהֵלֶךְ

כִּי-יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל-כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ (ישעיהו ס"ב, ה')

עוּרִי עוּרִי עֲדַת יִשְרָאֵל
אָחִיש אֶשְלַח יִנּוֹן וְגוֹאֵל

עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי-שִׁיר (שופטים ה', י"ב)
עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז זְרוֹעַ ה'--עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין (ישעיהו נ"א, ט')
עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ--כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא-בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא (ישעיהו נ"ב, א')

וגַם אָקִים לָךְ חוֹמַת אֲרִיאֵל
זָכֹר אֶזְכֹּר חֶסֶד נְעוּרֵךְ

הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד סְפוּ שָׁנָה עַל-שָׁנָה חַגִּים יִנְקֹפוּ... וְהָיָה כַּחֲלוֹם חֲזוֹן לַיְלָה הֲמוֹן כָּל-הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל-אֲרִיאֵל וְכָל-צֹבֶיהָ וּמְצֹדָתָהּ וְהַמְּצִיקִים לָהּ (ישעיהו כ"ט, א', ז')
הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה (ירמיהו ב', ב')

התצרף הזה לא מקרי. זאת אומרת, כל ביטוי או מילה כאן מהווים מעין כמוסה של הֵקשר, כיווּן, כוונה. וכפי שאמרתי בפתיחה, הכיוון והכוונה מורכבים יותר מאשר פיוט "רגיל" העוסק בגאולה ובשמחת השבוּת.
במלאכת מחשבת של ממש הנפרשת כאן, כמעט כל מילה או ביטוי בפיוט הזה הם יחידים במינם בתנ"ך ולקוחים רובם ככולם מספר ישעיהו, ואם לדייק, ממה שמכונה במחקר "ישעיהו השני", המאוחר, לא זה של טרום גלות ונבואות החרון והחורבן, אלא זה של העליה הגדולה מבבל והנחמה שביסודה.
ההפרדה הזו, של שני ה"ישעיהוּיִם", מחמיצה את היופי שבקיבוצם לספר אחד, בדיוק כמו ההחמצה שבהכרעה ובקביעה ש:"זהו פיוט שמח". ההפרדה הזו מייצגת תפיסה של הפרדה בין ישעיהו המוכיח, הכועס, המנבא חורבן, ובין ישעיהו המנבא גאולה. הסתכלות קשובה יותר יכולה היתה להניח מתח, מורכבות, אלא שהיא לא נמצאת כאן. לא מתקבל על דעתנו שניתן לראות את המציאות נכוחה, לראות את הקושי, את העוולות החברתיות, את העבודה הזרה, את השחיתות, ובאותה נשימה לראות גם את הטוב הטמון, את האור העתיד לבוא.
במובן הזה הפיוט לדעתי יותר חכם מהמחקר התנ"כי שעתיד לבוא אחריו ומיטיב לשמר את המתח הזה מתחילתו ועד סופו.

החלומות הולכים אחרי הפה

הפיוט נפתח במילים " מַה נָּאווּ עֲלֵי הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר שָלוֹם בְּבִנְיַן עִירֵךְ" המבוססות על האמור מפי הנביא ישעיהו:
מַה-נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ (ישעיהו נ"ב, ז')
וההמשך הוא:
"קוֹל צוֹפַיִך יִשְאוּ קוֹל רִנָּה הִתְנַעֲרִי מִתּוֹךְ מְגִנָּה".
יש כאן מתח ברור בין קול הרינה אותו שומע הפייטן ובין העובדה הלא פשוטה והלא מובנת מאליה שהיא (היא= ישראל, שכינה, וכו') ישֵנה ולכן לא יכולה לשמוע אותו. חשוב לדייק ולראות: "הִתְנַעֲרִי מִתּוֹךְ מְגִנָּה", לא מדובר בישוּת ישֵנה שיש לְנַעֲרַה משנתה, אלא בישות מדוכאת שיש לנערה מתוך יגונה, או בלשון הפיוט- מתוך מְגִנָּתַהּ.
המתח אינו פשוט. הוא נוכח אצל מרבית נביאי ישראל (ובצורה קיצונית והמפוארת ביותר אצל ישעיהו), והוא מלווה את הפיוט לכל אורכו. המתח הזה משרטט בעיני מקום של בחירה, מקום בו הדבר הוא בעיני המתבונן.
חז"ל למשל, ברצף 'עצות לחולם החלומות' המופיע במסכת ברכות מציינים: "הרואה הר בחלום ישכים ויאמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר (ישעיהו נב) קודם שיקדמנו פסוק אחר על ההרים אשא בכי ונהי (ירמיהו ט)"
לא במקרה "ישכים ויאמר... קודם שיקדמנו פסוק אחר...". מכיוון שהחלום נתון לפרשנות, הרי די בכך שיאמר פסוק זה ולא פסוק אחר- וכל הפרשנות, וממילא גם המשמעות- תשתנה. וכבר אמרו חז"ל- החלומות הולכים אחרי הפה.
העברת האחריות אל המתבונן, אל הפייטן, מביאה למצב נפש לא קל- הדובר צריך להתחנן ממש בפניה- התנערי, עורי, קומי. כדי להבין עד כמה סיטואציית התחינה הזו להתעוררות היא קשה אני מביא דוגמא מאוחרת יותר, זו של ר' שלמה אבן גבירול בשירו "מה לך יחידה" (הבאתי כאן את התיבה הראשונה והאחרונה):

מַה לָּךְ יְחִידָה, תֵּשְׁבִי
דוּמָם כְּמֶלֶךְ בַּשְּׁבִי,
כַּנְפֵי רְנָנִים תֶּאְסְפִי
וּכְנַף יְגוֹנִים תִּסְחֲבִי?
כַּמָּה לְבָבֵךְ יֶאֲבַל,
כַּמָּה דְמָעוֹת תִּשְׁאֲבִי?
דָּבַקְתְּ בִּיגוֹן עַד אֲשֶׁר
קֶבֶר בְּתוֹכוֹ תַחְצְבִי....

...תּוּאַר בְּקִלְלַת בֶּן-לְבִי.
גָּפְרִית וְגַם מֶלַח וְאֵשׁ
תֹּאכַל יְבוּלָהּ בַּעֲבִי.
אִי-לָךְ אֶרֶץ שׁוֹרֲרַי,
יוֹם אַחֲרֵי תֵעָזְבִי!
אֵין לִי בְּקִרְבֵּךְ נַחֲלָה
אִם תֵּצְרִי אוֹ תִרְחֲבִי.
תַּאְוַת לְבָבִי לַנְּדוֹד –
עַד אָן וּמָתַי תִּקְרְבִי"

למעלה מ1600 שנה אחרי ישעיהו, וכמעט 1000 שנה לפני שמעון ב"ר נסים: דָּבַקְתְּ בִּיגוֹן עַד אֲשֶׁר קֶבֶר בְּתוֹכוֹ תַחְצְבִי... .

לראות את האור הגנוז

זו לא הוויה ששייכת רק למצב הגלות. במעגל הרחב שלה זו הוויה שבודאי לא זרה למציאות הישראלית, ויותר מזה- זו הוויה אנושית. המתח בין התנועה ובין החיכוך, בין מתיקות השינה ובין עזוּת היקיצה, בין הרצון להחזיק חזק ובין הקול הלוחש: להרפות.
וזה דבר שנוכח גם היום, בודאי במציאות הישראלית המתעקשת להיות כל כך פסימית ועייפה. הרבה יותר קל לראות כל היום רק את הרע, הכואב, הקשה, ומנגד יש הרבה אומץ ביכולת של נביא או פייטן לאמר מילים כאלה. להכריז שאני בונה ומשפיע על המציאות במילים שלי. זה הרי מקום של בדידות לפעמים, של אור משוגע. ובכל זאת זה קיים. זה קיים בישעיהו, זה קיים אצל אבן גבירול, זה משווע ממש אצל שמעון ב"ר נסים. וזה אפילו קיים, להבדיל, אצל אהוד מנור, בשיר המחאה שלו שכבר שכחנו שהוא כזה- לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה לא אוותר לה אזכיר לה ואשיר כאן באוזניה עד שתפקח את עיניה.
ולא במקרה כל הדוגמאות הללו הם של אנשים שהכתיבה היא מלאכת ידם. יש משהו בשריטה של המשורר, שמאפשרת לו את זה כנראה, היכולת לראות את האור הגנוז הזה, גם כשכל האחרים רואים בו רק אור משוגע.
היכולת להסתכל על משהו שנראה נבול ומרוט ומוזר ושונה. וקשה.
ובכל זאת לדעת. שיש בו משהו.
ושאולי, רק אולי,
פתאום
בלילה הוא יזקוף קומתו
והשדה יתמלא בפליאה
על איך שהוא שר את שירו
הפרח
המשוגע.