יגאל אלפנט
"אין לך חג מחגי ישראל שטבע הארץ טבוע בו כבט"ו בשבט".
בעבר, לט"ו בשבט לא הייתה משמעות מיוחדת אלא שיום זה היווה סמל למעבר העונות (סוף החורף, תחילת האביב) ולטבע המתחדש. באותם זמנים, לעבודת האדמה היה משקל רב משום שזו הייתה עבודתם העיקרית של רוב האנשים ומשום כך ט"ו בשבט צוין בעיקר על ידי עובדי האדמה.
האזכור הראשון של ט"ו בשבט במקורות היהודיים נמצא במסכת ראש השנה, פרק א, משנה א: "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן - ראש השנה למלכים ולרגלים; באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה; באחד בתשרי - ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות; באחד בשבט - ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי; בית הלל אומרים - בחמישה עשר בו". (הלכה כבית הלל)
ט"ו בשבט מעולם לא קיבל משקל גדול מדי ובאותם זמנים כלל לא היה מוגדר כחג מחגי ישראל. תחילת הפיכת יום זה ליום חג החלה כאשר עם ישראל יצא לגלות והניתוק הפיזי של עם ישראל מארץ ישראל גרם לגעגועים עזים. באותם זמנים חיפשו היהודים בגלות דברים שיקשרו אותם לארץ ישראל ולכן ט"ו בשבט עבורם היה יום חג שבו ניתן ביטוי לגעגועים לארץ, לטיבה וטבעה, לפירותיה ונופה. עם השנים פשט המנהג לאכול פירות בט"ו בשבט ולספר בשבחה של ארץ-ישראל.
במאה ה 16 יש עליה גדוךה של מקובלים (בעיקר יוצאי ספרד ופורטוגל) ובאותה תקופה ט"ו בשבט נכנס לספר המועדים שלנו. האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי), איש צפת, תיקן "סדר" (סדר האר"י) עם אנשיו אשר קיוו לחדש את פני היהדות שלדעתם הייתה קצת מדוכדכת. האר"י עשה "יום אכילת פירות" כסמל להשתתפות האדם בשמחת האילנות. עם הזמן, סדר זה הגיע לקהילות ישראל, קודם במזרח ואח"כ פשט לארצות אשכנז.
בסדר נהגו לשתות 4 כוסות יין כאשר בשתיית היין נהגו להדגיש את המעבר בין עונות השנה ולכן צבע היין עובר מלבן לוורוד (ערבוב של לבן ואדום) ובסוף לאדום. לשינוי צבעי היין מצאתי גם פירוש נוסף קצת יותר אקטואלי לימינו:
• יין לבן - גולה, כיסופים
• לבן עם קצת אדום - תכונה להגשמה, בין שני העולמות
• ורוד - חלוציות, ראשית ההתיישבות
• אדום - העמקת השורש בארץ, דאגה לדורות הבאים
מנהג היין אינו נהוג היום משום שמנהג זה אינו מפורש מהאר"י אלא נוסף אחרי כן ואיננו נוהגים בו משום שמקפידים מאוד בנושאים הקשורים לקבלה ולא נוהגים לעשות דבר שמוטל בספק.
בנוסף ליין, במהלך הסדר נהגו לאכול שלושים מיני פירות ותוך כדי אכילתם לדבר בתורה ובשבחה של ישראל.
רבי חיים ויטאל (מקובל, מתלמידי האר"י) מביא פירוש מעניין הקשור לעולם הקבלה. לדעתו יש סדר קבוע באכילת הפירות, ועצם חלוקת הפירות מדגישה את העולמות השונים. העולם הראשון הוא עולם העשייה, המסומל בפירות נקלפים שתוכם נאכל. העולם השני הוא עולם היצירה, המסומל בפירות שקליפתם החיצונית נאכלת ותוכם נזרק, ואילו הגבוה שבעולמות הוא עולם הבריאה, המסומל בפירות שנאכלים בשלמותם - קליפה ותוך.
כאשר עם ישראל חוזר לארץ ישראל בראשית ימי הציונות, הופך ט"ו בשבט לחג המסמל את שיבת העם לארצו. התנועה הקיבוצית, שהעניקה ציביון ארץ-ישראלי לחגים, יצרה את הקשר בין סדר ט"ו-בשבט והמפעל הציוני.
*הדברים האמורים לקוחים מתוך מאמר של יואל רפל, מאתר "כיפה", מאתר "פיוט"