וויקי רויטמן

פעילות לפני הלימוד:
1. כל משתתף יאמר לזה היושב משמאלו הערה מפרגנת- אלמנט שהוא מעריך אצל שכנו.
2. כל משתתף יאמר לזה שיושב מימינו הערה בונה על שכנו. ההערה צריכה לכלול אלמנט שהזולת יכול ללמוד ממנה- להשתפר או לשנות בעצמו.
בסיום כול הערה, יאמר "מקבל" המחמאה או ההערה "תודה, קיבלתי" ולא יותר מכך.

 

מקור המילה פרגון
המילה המקורית באידיש היא פארגינען (להסתכל בעין טובה). מילה זו חסרת מקבילות מדויקות בשפות אחרות, פרט לגרמנית. הפועל המקורי, Firgunen, בא מגרמנית ועבר לעברית דרך היידיש. ביידיש זו מילה שימושית בעיקר כדי להצביע על כך שאני עושה את זה (מפרגן) ואתה לא (רות אלמגור, יועצת הלשון של "קול ישראל")

"וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית פרק א', פסוק 31)

מדוע אומר אלוהים "טוב מאוד" על בריאתו באותה הפרשה בה מתוארים חטאים רבים ורוע אנושי (אדם וחוה, קין והבל, למך)? 


 

אחד התנאים החשובים ביותר (להתפתחות הילד) הוא שהאדם המשמעותי בחייו של הילד יאמין ביכולות אלו (יכולות לאהוב, להיות מאושר, להשתמש בשכלו ויכולות מיוחדות יותר, כמו כישרונות אומנותיים) . קיומה של אמונה זו יוצר את ההבדל בין חינוך למניפולציה. חינוך הוא סיוע לילד להכיר ביכולותיו. ההפך מחינוך הוא מניפולציה, המבוססת על העדר אמונה בצמיחתן של יכולות, ועל ההכרה כי הילד יגדל כהלכה רק אם המבוגרים יטעו בו את הרצוי וידכאו את מה שבעיניהם אינו רצוי...
האמונה באחרים מגיעה לשיאה במין האנושי. בעולם המערבי מצאה האמונה הזאת את ביטוייה ביהדות ובנצרות במושגים דתיים, ובשפה החילונית היא באה לביטויה חזק ביותר ברעיונות הפוליטיים והחברתיים ההומניסטיים במאתיים השנים האחרונות. כמו האמונה בילד, היא מבוססת על הרעיון שהאדם ניחן ביכולות כאלה שאם מעניקים לו את התנאים ההולמים, הוא יוכל להקים סדר חברתי שישלטו בו עקרונות השוויון הצדק והאהבה. (אריך פרום, "אמנות האהבה")

 

הקושי לפרגן לאחרים: הקנאה כמכשול

קנאה בונה וקנאה הורסת
וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה--לַיהוָה. ד וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. ז הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ. ח וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. (בראשית ד', ג'-ח')

מדוע רוצה קין לפגוע בהבל? מדוע ההצלחה של הבל פוגעת בקין?

 

על ההפרעה הנרקסיסטית
האדם הגרנדיוזי זוכה בכל מקום להתפעלות, הוא זקוק להתפעלות זו וכלל אינו יכול לחיות בלעדיה. כל מה שהוא לוקח על עצמו חייב להתבצע בצורה מרשימה והוא אכן יודע כיצד להשיג זאת. .. אוי לו אם מישהו מתוך כל אלה לא מביא את התוצאה המיוחלת, שהרי בפתח עורב דיכאון כבד... התמוטטותה של הרגשת הערך העצמי אצל אנשים "גרנדיוזיים" מראה בבהירות כיצד הערך העצמי שלהם תלוי באוויר כמו כדור פורח. הכדור הפורח מתרומם אמנם לגביהם כשהרוח טובה, אך לפתע הוא ננקב- ועכשיו הוא מונח על האדמה כמו מטלית קטנטנה... האחרים קיימים כדי להעריץ אותו והוא כל הזמן טרוד כול-כולו במאמץ להשיג את ההערצה. בכך מתבטאת תלותו המצערת. טראומת הילדות חוזרת על עצמה: הוא עודנו הילד הנערץ של אימא, ועם זאת הוא חש, כי כל עוד תכונותיו וסגולותיו הן הזוכות ליחס הערצה והתפעלות, הרי שהאהבה שהוא מקבל איננה מיועדת לו עצמו. בעמדתם הרגשית של הורים כלפי ילד, בקרבה מסוכנת מדי לגאוותם בו, מסתתרת הבושה המתעוררת כל אימת שהילד אינו עומד בציפיות המוצגות בפניו. האדם הגרנדיוזי אינו מסוגל להתיר את הקשר הטרגי בבין ההערצה לאהבה. הוא תר כל חייו אחר הערצה אף שזו אינה מספקת אותו, שכן אין ההערצה זהה לאהבה. קנאתם בולטת בעצמתה. אנשים אלו מתקנאים בכל, אפילו ביחסי האובייקט של האחרים. (אליס מילר, "הדרמה של הילד המחונן)

הלכות לשון הרע, כלל ט, סעיף ב'
וכל זה אם אינו משבחו ברבים. אבל לשבחו ברבים אסור בכל צורה. כי בכל מקום יש אנשים מקנאים, ויבואו לספר בגנותו.
ואם יחפוץ לשבח אדם אשר הוחזק ברבים ונודע לצדיק וכשר, גם על פני שונא ומקנא אפשר לשבחו כי לא יוכלו לגנותו.ואם יגנוהו, כולם יידעו שהם מדברים דברי שווא.

 

 
כלל ט', סעיף ג'
יש לו לאדם להיזהר לשבח את חבירו בשבח הבא לידי הפסד כמו אורח שייצא לרחוב ויספר לכולם איך בעל הבית גמל עמו טובה ואירח אותו. שעל ידי זה יתלקטו לבעל הבית אנשים רעים וינצלו אותו ויכלו את ממונו. ועל ענין כזה נאמר (משלי כ"ז י"ד) "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם – קללה תחשב לו". ומזה יש ללמוד שהוא הדין אם אחד השיג הלואה מאת חבירו, ומפרסם לכולם את גודל טובתו. כי על ידי זה יתקבצו אליו אנשים רעים, ולא יצליח להתחמק מהם.
וחייב האדם לשמור פיו ולשונו שלא ייחשד בדבריו וייראה כמספר לשון הרע. ואם הביא את עצמו לידי חשד, נחשב אבק לשון הרע. (ישראל מאיר הכהן מראדין "החפץ חיים")

"קרא את יהושע" "אמר לפניו: רבונו של עולם, יטול יהושע ארכי (מנהיגות) שלי, ואהא חי. אמר הקדוש ברוך הוא: עשה לו כדרך שהוא עושה לך. מיד השכים משה, והלך לביתו של יהושע. נתיירא יהושע ואמר, משה רבי, בוא אצלי. יצאו להלוך. הלך משה לשמאלו של יהושע. נכנסו לאוהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם. משנסתלק עמוד הענן הלך משה אצל יהושע ואמר: מה אמר לך הדיבור? אמר לו יהושע, כשהיה הדיבור נגלה עליך, יודע הייתי מה מדבר עמך?! אותה שעה צעק משה ואמר, מאה מיתות ולא קנאה אחת..."( דברים רבה, ט, ט(

כיצד להתגבר על הקנאה וללמוד לפרגן?

התנאי העיקרי להשגת אהבה הוא היכולת ההתגברות על הנרקסיסטיות שלנו. הנטייה הנרקסיסטית מתבטאת בכך שאנו מרגישים כממשי רק את מה שקיים בתוכנו, ואילו תופעול העולם שמחוץ לנו אין להן שום ממשות כשלעצמן, והן נחוות רק מבחינת התועלת או הסכנה שיש בהן בשבילנו. הקוטב המנוגד לנרקסיסטיות הוא האוביקטיביות. זו היכולת לראות בני אדם ודברים כמו שהם, באוביקטיביות והכושר להפריד את התמונה האוביקטיבית הזאת מהתמונה המצטיירת על ידי משאלותינו ופחדינו... היכולת לחשוב באובייקטיביות היא השכל: הגישה הנפשית מאחורי השכל היא הענווה. להיות אוביקטיבי, להשתמש בשכל, יכול רק מי שהיגע לכלל ענווה, מי שהתנער מהחלום הילדות להיות כל יודע וכל יכול (אריך פרום, "אמנות האהבה")

התחרותיות ניזונה לרוב משני מניעים כלל-אנושיים עמוקים: קנאה וחמדנות (Envy & Greed).

קנאה מתעוררת לא רק בגלל תחושת האין, אלא דוקא מתוך תחושת היש. החשיבה הפסיכואנליטית מאפשרת את ההבנה שהקנאה והחמדנות אינן פועל יוצא של תחושה של "אין לי" ואני משתוקק למה שיש לזולת. לו היו הדברים כך, ניתן היה לפתור סכסוכים רבים באמצעות שיפור התנאים הכלכליים או החברתיים, או חלוקה צודקת יותר של המשאבים. זאת ראיה הגיונית ורציונלית, ואולי אפילו אופטימית ונאיבית, מכיון שהיא מפנה אותנו אל עבר פתרונות "רציונליים" ו"צודקים". אולם ברמה של הבלתי מודע אין אנו מסוגלים בכלל לחוש תחושה של אֵינות – של אין, שלילה או העדר. בלא-מודע קימים רק דברים שישנם, ושבעצם היותם מעוררים בנו את התאווה והחמדנות כלפיהם. מבחינה זו, עצם קיומו של מנהל בעל סמכות מעוררת כלפיו קנאה וצורך הרסני לקחת ממנו את סמכותו, שנתפסת ככוחנית. קנאה תוקפנית זו איננה מוכלת (Contained) בנקל ע"י האדם שחווה אותה, והוא משליך אותה על מושא תוקפנותו (המנהל). כתוצאה מההשלכה נחווה עתה המנהל כתוקפן בעל משאלות הרסניות וכוחניות כלפי המשליך. מהלך כזה של "השלכה הזדהותית" גורר מאבקים בבעל הסמכות, שבמסגרתם יועלו טענות ורגשות שונים כלפיו. המנהל יצטייר כתוקפן, עריץ, קר, אנוכי, לא מתחשב, כוחני, בלתי-אנושי, וכדו'. מאידך, במידה שהמנהל ברמה מודעת או לא מודעת ינסה לקדם את ההשלכה ולהיות נחמד וחברותי, לא ימנע הדבר את השלכת הקנאה והתוקפנות עליו. אבל השורה התחתונה תהיה אולי שונה במקצת: הוא יצטייר כחלש, לא סמכותי מספיק, מקדם אינטרסים אישיים, וכדו'.

המסקנה שמתבקשת ממה שתארתי היא, שלהיות בעמדת סמכות פרושו להיות למעשה במצב של No Win. ואכן זה כך. אם תחשבו לרגע על המצב שבו נתון כל הורה (במיוחד אלה מכם שיש להם ילדים בגיל ההתבגרות, שאז המאבק הזה בעיצומו) תיווכחו בנכונות הקביעה הזאת. מי שנמצא בעמדת הסמכות מאפשר לעשות בו שימוש בתור מושא להשלכות, שחלק גדול מהן מונע וניזון ממקורות של קנאה, תחרותיות וחמדנות. זאת עובדה שאי אפשר להתווכח איתה, אבל חשוב להיות מודע לה ולכלכל את צעדנו בהתאם לכך.

גם אם הקנאה וההשלכות בלתי נמנעות, יש עדיין מקום לכמה דברים שירסנו ויתעלו את ההשלכות במידה רבה. ניקח לדוגמא את ענין ההבהרה וההגדרה של הסמכות. בגלל קיומן הבלתי נמנע של ההשלכות, ככל שהסמכות מוגדרת בצורה הברורה ביותר, ודוקא הלא מטשטשת והלא מטושטשת, יפחתו ההשלכות. יתכן שהדבר יגביר לפעמים את הנטיה לעימותים עם וסביב הסמכות, אבל עימות עדיף על השלכות כיון שהוא יכול להוביל להבהרה נוספת, בעוד שהשלכות אינן מובילות לשום פתרון. הגדרה נאותה של הסמכות תבהיר את הגבולות שבתוכן היא פועלת, וגם לכך יש תרומה חיובית. כמו כן, תגרור הבהרה של הסמכות הגדרה מחדש ועדכון של המשימה הראשונית, דבר שהארגון יהנה ממנו. השורה התחתונה, אם תרצו, היא שסמכות קימת ונחוצה, ואי אפשר לברוח ממנה. (פרופ' שמואל ארליך)